הבלוג של אילון

אני חושב שעבור אדם שמן, המסע לארונות הבגדים הוא אחד מהמסעות הכי עצובים שיש. עצוב כמו מסעות קניות בחו"ל (שלא לדבר על הארץ). עצוב כמו לחפש בגדים לפני אירוע ולא להיות מרוצה משום דבר.  עצוב כמו להיות שמן במשך יותר מדי שנים ברצף עם הפוגות מאושרות וקצרות מדי בדרך. עצוב כמו הדרך הארוכה של חמשת המטרים בין הכיסא שלך למשקל של המדריכה בשומרי משקל, בפעמים הבודדות שעוד הסכמתי להעמיס על עצמי את העצב המיותר הזה.
אני חושב שזה מסע כל כך עצוב עד שאפילו האסטמה שלי שכחה להרים את ראשה המכוער ולהתקיף אותי כמו שהיא עושה בדרך כלל כשאני צריך לסדר את הארון. כאילו שהיא מסתכלת עליי ואומרת, וואלה, היום אתה באמת עצוב. היום אניח לך.

בשנים האחרונות, בכל שיחה על המשקל אני תמיד אומר בגאווה בלתי ברורה שמאחורי כל קילו וקילו יש בורקס או לאפה. אני משתמש בזה בהתמדה כדי להסביר למה אני לא מאמין בדיאטת הלחם של אולגה רז, בדיאטת הנוזלים של שקרן-כלשהו ובדיאטת הסמים של איימי וויינהאוס. אני משתמש בזה כדי להסביר למה אני לא הולך לחדר כושר, למה אני לא עושה מנוי לקאנטרי ולמה (אפילו בצחוק) אני לא חושב על ספינינג, זומבה, ממבו או סמבה. אף פעם לא הסתתרתי מהאמת המביכה: אני אוהב לאכול. קשה לי להפסיק לאכול והכי גרוע – אני בד"כ אוהב לאכול שטויות. עזבו כרגע את כל הפסיכולוגיה שכרוכה בזה: אבא שלי לא חייך מספיק...אימא הייתה עסוקה ושאר הדברים שאנחנו השמנים מנסים לתרץ בעזרתם את בעיית המשקל. אני אוהב לאכול ולא ממש מצליח להתמודד עם זה. הדבר היחידי שמשתנה זה לוח השנה. שלשום היה 1997, השתחררתי מהצבא, התחלתי אוניברסיטה ומסיבה כלשהי האמנתי שארזה. עברו יומיים והגיעה שנת 2003 שבה הצלחתי לאבד דיאטה של שנה שלמה. ב-2005 רזיתי. אל דאגה, עבר לי. והנה עוד שנייה אחת 2013.

אשתי ביקשה ממני למיין את הדברים בארון. חצי קומה שלמה בארון שבחדר העבודה שבו אני שומר את הבגדים שלא עולים עליי. הבגדים שעליהם אני מאמין שעוד תהיה להם תקומה. הבגדים שעוד יזכו לצאת מהארון. אשתי ביקשה ואני במקום לישון שנת צהריים החלטתי להתמודד עם העצב הגדול הטמון בצד שלי של הארון. ועכשיו אני עייף, בלי שינה ועם המון זכרונות שטמונים בחולצות טריקו שכבר לא עולות עליי. הנה החולצה שלבשתי ביום שנסענו לראש פינה עם דודי ואירית (אני לעולם לא אזכור אם היא "עירית" או "אירית"). הנה הסוודר החביב שלבשתי ביום ההולדת ה-30 של אסנת (הלכנו למועדון הכי רועש בעולם, הרגשנו תל אביבים לערב אחד. ישבנו שם ארבעתנו ולא שמענו מילה ואוסקה צילמה אותי מעשן סיגריה, כמה זמן לפני שהפסקתי). והנה הסוודר שלבשתי ביום הולדת 30, אצל דודי בבית. היום שבו התעקשתי להיות בבאסה ודודי התעקש (והצליח) להוציא אותי מזה. אני מסתכל על הסוודר הזה שזכיתי ללבוש אולי 3 פעמים בחיי וחושב על כמה לאפות ושוקולדים ובורקסים וסנדוויצ'ים עם חומוס ופסטרמה ושניצלים ופקאנים מצופים והמבורגרים נדרשו כדי להרחיק אותי ממנו. אני מסתכל עליו וכמעט מתחיל לבכות כשאני חושב על כמה לאפות ושוקולדים ובורקסים וסנדוויצ'ים עם חומוס ופסטרמה ושניצלים ופקאנים מצופים והמבורגרים אני אצטרך לוותר, וכמה ערבי הליכה ברחובות החשוכים של אגרובנק ליד מה שעומד להיות השרידים של קרית נמיר אני אצטרך להשקיע כדי לחזור וללבוש אותו, אפילו פעם אחת, נניח, ליום הולדת 38 (איכשהו זה תמיד יוצא בחורף – זמן טוב לסוודרים).

היה לי פעם בגד כזה. ג'ינס הנקמה. הג'ינס שקניתי בסוף התיכון והצלחתי ללבוש לראשונה 12 שנים אחר כך. לשמנים תמיד יש את הרגע הזה בחנות הבגדים שבו הם מוכנים לקנות משהו במידה קטנה יותר מתוך אמונה שממחר הם מרזים. זה אף פעם לא קורה. האמונה אולי קיימת אבל רזון אין.
קניתי את הג'ינס הזה בצנקל ברח' חנקין. מי שחולוני ומכיר קצת את האזור ודאי נאנח כרגע "צנקל, צנקל"....צנקל (הבן) איננו. נפטר בגיל צעיר. הג'ינס נשאר לעמוד בארון וחיכה בסבלנות ליום הגדול שלו. הוא שרד איתי את הצבא ואת התואר הראשון. הוא אפילו עבר איתי שתי דירות וחיכה לרגע שיגיע. והוא הגיע. הרגשתי אמנם קצת צפוף ואחרי 12 שנים גיליתי שג'ינס הנקמה שלי די כעור, ובכל זאת, הוא ישב בקפה טיפו וזכה לראות את המדיטק. אני משוכנע שהוא עדיין מחכה בארון בבית הוריי, ומי יודע, אולי בחורף 2013/4 הוא יצא שוב.

עכשיו לקראת סוף שבת, כשקריר ואני בגופייה וקוקו מנסה לעשות סדר בערימות הבגדים שצברתי, ובעיקר, כשהבטן מלאה מהחמין המדהים שאשתי הרכיבה לכבוד שבת, קל לי לחשוב על דיאטה. קל לי להגיד לעצמי "אתה לא אוכל כלום הערב ובדה וויס מקסימום תשתה עוד כוס תה". אין קל מזה. ואתם יודעים מה, יכול להיות שזה יקרה. אני אשב ואראה את דה וויס בלי לאכול כלום וכמעט בלי לחשוב על זה. אבל מחר אני אגיע לעבודה. מחר יתחילו לעוף סביבי עוגות מכל כיוון. הבת של אסתי עברה את מבחני הלשכה, להיא הייתה יום הולדת, ההוא חזר מחו"ל והביא קצת שוקולדים לטובת מי שנשאר מאחור, בצהריים אני בטח אתמלא רעב ואני אבטיח לעצמי שבפעם האחרונה לתקופה הקרובה אני הולך לאכול פיתה עם שניצל. בערב תגיע לוסט. היא תמיד מלווה בעוגות. והיא תמיד מאוד רזה או שפשוט אני מתרחב מסביבה.

ואני חלילה לא מאשים אף אחד. זה רק אני ואני ואני ואני. ארבעתנו ביחד. עומדים שבעים מאחורי כל לאפה או בורקס או פקאן מצופה.ואני יודע שזה תלוי רק בי. אין אף אחד אחר. רק אני. אז להערב אני בסדר. אין מה לדאוג. השאלה היא מה יקרה מחר. האם מחר בלילה, מול המשחק של ברצלונה אתלטיקו מדריד אני עדיין אהיה חזק. הלוואי. יש סוודר בארון שזוכר שפעם היה לו ערב מאוד נחמד עם דודי ואירית והוא מאוד רוצה לפגוש אותם עוד פעם ולראות איך שירה גדלה ואיך הבית בכפר סבא.

כבר שנים אני נוהג לומר שהכול בראש. ואולי זה נכון אבל מי כמוני, שסוחב את הראש הזה בהתמדה כבר 37 שנים יודע שלא תמיד קל לגשת אליו ולעשות בו סדר. לפעמים הרבה יותר קל לסדר את הארון.