דו"חות הצפייה עד כה התרכזו בעיקר בסרטים חדשים, אולם שווה לעשות חריגה ע"מ להמליץ על "הקיץ של סאם", סירטו של ספייק לי שיצא לאקרנים (תמיד רציתי להשתמש בביטוי הזה) לפני כארבע שנים. "הקיץ של סאם", מציג את ארועי קיץ 77' (והכוונה היא לא לגביע אירופה של מכבי ת"א והמהפך של הליכוד) כפי שנחוו ע"י בני שכונה אחת בברונקס.
קיץ 77' היה אחד מהקייצים החמים ביותר שידעה ארה"ב והוא גם היה "הקיץ של סאם". רוצח מסתורי (דייויד ברקוביץ')המכנה את עצמו "בנו של סאם" מטיל חיתתו (עוד ביטוי שתמיד רציתי להשתמש בו) על הניו-יורקרים המיוזעים.
למרות שמו של הסרט ולמרות ההתייחסות הניכרת לרדיפה אחר "בנו של סאם" הרי שהסרט, בדומה לסרטים אחרים של ספייק לי, דוגמת "עשה את הדבר הנכון" מתרכז בחיי השכונה, במערכות היחסים בין הגיבורים, בהתבגרות (אלא שהפעם מדובר בהתבגרות של בני עשרים פלוס ושלושים פלוס) ובעיקר, באובדן הערכים והאנומליה המאפיינת בני-אדם החיים תחת איום (במובן הזה, ניתן להשוות את הסרט ל"צללים וערפל" הקסום של וודי אלן המתאר לילה בחיי עיירה אירופאית של תחילת המאה העשרים המאויימת ע"י רוצח מסתורי).
העיצוב והצילום של הסרט תורמים באופן ניכר לשחזור אווירת המחנק והדריכות של אותו הקיץ. העריכה התזזיתית שומרת על קצב (למרות איטיות מסויימת שניכרת בסצינות המשותפות של ג'ון לג'יזמו ומיירה סורבינו) וכל אלו מצטרפים למשחק משובח של לג'יזמו וסורבינו ובעיקר של אדריאן ברודי בתפקיד ריצ'י טרנגלי, פנקיסט בהתהוות שהופעתו הייחודית מדגישה את החשש מפני השונה ואת ההתנכרות לערכי השכונה (השכונה = שם קוד למאפייה, ה
– Small time crooks של הפרברים). אהבתי את הסרט (למרות חוסר אהדה בסיסי שאני חש כלפי ספייק לי הבמאי והפיגורה). לרכי הלבב שבינינו מומלץ להימנע מהסרט שנחשב לאחד מהסרטים "הגסים" ביותר שיצאו אי-פעם (המילה Fuck על שלל הטיותיה מופיעה בסרט למעלה ממאתיים פעמים).
תבלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
