הבלוג של אילון

במסגרת השלמת הפערים התרבותיים ביני לבין העולם, ראיתי אתמול, לראשונה את "ביג לבובסקי". לאורך השנים נתקלתי בלפחות 10 אנשים שאמרו לי (כל אחד בדרכו שלו) "מה ???!!!???" כתגובה לזה שלא ראיתי את הסרט. אני יודע, זה חור חמור בהשכלה (מזל שאף אחד לא יודע שעדיין לא ראיתי את טרילוגיית "הסנדק") אבל הנה, טרחתי ועמלתי על-מנת להשלים את הפער הגדל ביני לבין העולם. תגובה נוספת שבה נתקלתי לאורך השנים הייתה: "אתה כל-כך תאהב את הסרט הזה" והתגובה הזו הגיעה מאנשים קרובים אליי במיוחד. כיוון שידעתי פחות או יותר מה מתרחש בסרט (בכל-זאת, כולם דיברו על זה וגם יצא לי לראות את ההתחלה שלו לפני כמה שנים בטלוויזיה) קיוויתי/הנחתי שהכוונה שלהם הייתה לקווי דמיון רוחניים ביני לבין ה-Dude. כן, כן, אני יודע שזה קצת יומרני מצידי, לתבוע לעצמי מוניטין של דמות קולנועית כל-כך אהודה ובכל-זאת, מגיע לי. אם אני לא טועה, מישהי פעם גם אמרה לי את זה מפורשות. ואולי היא לא אמרה את זה עליי באופן הכללי אלא עליי בהקשר למשהו שאמרתי או עשיתי אבל הכיוון היה דומה. למען הסר כל ספק, חשוב לי להדגיש שג'ף ברידג'ס ואני מאוד שונים האחד מהשני. יש לו יתרון של 20 ס"מ ו-20 ק"ג עליי (ושניהם לכיוון הנכון) ובעיקר, יש לו סקס אפיל של כוכב קולנוע שכנראה כבר לא יהיה לי לעולם (קוראים לזה פסימיזם-ריאלי). אם באמת הייתי צריך למצוא את הדמיון ביני לבין ה-Dude הרי שהייתי בוחר בעצלנות כתכונת מפתח. לרוע המזל, העצלנות היא אחת מהתכונות הבולטות שלי. אני נאבק בה (מדי פעם) ומנצח (גם מדי פעם) אבל עצלנות, זה הדיל. אלא שה-Dude הוא לא כל-כך עצלן. ה-Dude הוא סטלן. סטלן מקצועי. אני לא. באמת שלא. אני עובד בעירייה, לא נוגע בסמים ולאחרונה גיליתי שאלכוהול לא עושה לי כ"כ טוב (למרות שה-White russian שהוא מוריד במהלך הסרט בהחלט עשו לי חשק לקלואה). חוצמזה אין לי את החברים שיש ל-Dude. אמנם ליעד מזכיר מדי פעם את ההתנהגות של וולטר (ג'ון גודמן) בסרט, בעיקר בתחום המילטנטיות היהודית, אבל עדיין לא מצאתי את הדוני (סטיב בושמי) של החברה. אין מצב, אנ'לא ה-Dude, אני אפילו לא קרוב.

בזמנו, כשהסרט יצא וכולם דיברו עליו, נוצר אצלי הרושם שה-Dude הוא הקוּל מכולם. לא שראיתי את הסרט אבל כולם דיברו על ה-Dude. הוא היה בכל מקום. אלא שצפייה בסרט מלמדת שה-Dude למרות פוטנציאל קוּליוּת בלתי מבוטל, הוא ממש לא קוּל. הכי Uncool שאפשר להיות. לטעמי הכלל החשוב ביותר (ואולי בעצם היחידי) של הקוּליות הוא העדר המאמץ להיות כזה. הקוּל האמיתי צריך לתת למעשיו לדבר בעד עצמו ולעולם להלל את קוּליותו. ה-Dude לא קוּל. הוא עסוק כל הסרט בשם שלו. קוראים לו לבובסקי אבל הוא מתעקש שכולם יקראו לו Dude. הוא כ"כ עסוק בלמתג את עצמו בתור ה-Dude עד שלפעמים זה נראה שהוא הולך להזיע על מזבח המיתוג הזה. זה ממש לא קוּל. הוא פאתטי. בעיקר פאתטי.

בתחילת השירות הצבאי שלי זכיתי לכינוי "חומוס". פייר, לא הייתה לזה שום סיבה. קראו לי "חומוס" כי האיש הקודם שהיה "חומוס" עמד להשתחרר. בדומה לג'ף ברידג'ס הוא היה גבוה ממני ב-30 ס"מ ורזה ב-20 קילו. אחד מהאנשים הגרומים שהכרתי בימיי. ובכ"ז ירשתי את הכינוי. בצבא זה תפס, אח"כ דעך. החבר הכי הטוב שלי קורא לי עד היום "חומוס" ובעקבותיו, כמעט כל מי שהכיר אותי דרכו. אף-פעם לא התעקשתי יותר מדי על העניין הזה. "חומוס" זה אחלה. יכל להיות הרבה יותר גרוע. בהבזק של אהבה עצמית ניסחתי לעצמי את החומוס-וייב. זה די מוגזם לתפוס מעצמך סוג של וייב, אבל הייתי צעיר. יש דברים שמותר לעשות בתחילת שנות העשרים. אח"כ אתה מתבגר (מזדקן) ונוטה לשכוח את הפדיחות של העבר. היום אני כבר לא מתעקש, זה לא וייב, זה אני.

ה-Dude ואני לא דומים. אני מקווה שעד שאני אגיע לגילו אני אהיה מסודר יותר. הלוואי שלא אאבד את שמחת החיים שמאפיינת אותי (שוב, לרוב, הרי אני אוהד הפועל וקשה לשמוח בנסיבות האלה) ושרק יהיה טוב. בקיצור, צפייה אחת ב"ביג לבובסקי" גרמה לי להבין שאני וה-Dude לא דומים ושאני לא אוהב אנשים מסוגו. בדיוק כמו שלא אהבתי את קריימר. זה בסדר, מותר לי. עכשיו בלי הוייב והשטויות האלה, אני יכול להיות יותר שקול.

הערה קלה: בשנתיים האחרונות הפכתי כל סרט שראיתי לדו"ח צפייה. במקרה של לבובסקי זה נראה לי מיותר. זה באמת סרט חובה ואם צריך לראות סרט אחד של האחים כהן, עדיף לראות אותו. אין המלצה טובה מזו. תהנו.

ה-Dude ברגע של משבר