הבלוג של אילון

הערב כבר ירד על גן סיפור מוטה גור ויסמין עוד ניסתה לארגן חיבוק קבוצתי אחרון. האמת, זה לא ממש עבד. היה לי לח מדי בכדי להתחבק, אבל באמת שרציתי. אמרנו שלום לכולם ומשה ליווה אותי לאוטו. הייתה לי תחושה שהוא רצה להגיד עוד משהו ובסוף הוא לא אמר. עברו עשרים שנה מאז שנעלמנו וצצנו אחת לכמה שנים ותמיד יש איזה משפט שלא נאמר. גם הפעם.

היה ערב מקסים. בדיוק כפי שציפיתי מאחיי ואחיותיי לנוער העובד והלומד - קבוצת ברק קן חולון מאוחד 93'. בדיוק כפי שאפשר לצפות מהאנשים שליוו אותי באחת התקופות הכי מבולבלות והכי לא ברורות אבל הכי מעצבות. בדיוק כפי שיכולתי לצפות מהאנשים שמשהו בהם משקף אותי ולהיפך.
יצא לי להגיד להם במהלך המפגש שהגעתי בשמחה גדולה כשאני חף מרגשות שליליים (וזה הישג לא פשוט אצל אחד כמוני). בדרך כלל אני נהנה לחשוב על העבר, לדבר עליו אבל פחות נהנה לפגוש אותו. לראות אותו מוקרן על הפנים של מי שלצידי. והנה, לערב אחד היה לי עונג גדול. פשוט שמחה גדולה לשבת, עשרים שנה אחרי עם חבורה של אנשים שכל אחד מהם ובעיקר, כולם ביחד, אהובים עליי. וזה לא חשוב מה כל אחד עשה בחייו ולאן הדרכים לקחו אותו.
זה הכי לא חשוב.

ישבנו ודיברנו. כל אחד דיבר עם האחרים. חלק שתקו. חלק דיברו יותר. אחת לכמה דקות היה ניתן לקלוט מבט מצועף שכל כולו נוסטלגיה או סתם התבוננות. חיכינו למירב שתגיע (בהיעדרה של נועה שהייתה "המאחרת הקבועה" בימי הקבוצה, מירב התנדבה למלא את מקומה) ובינתיים דיברנו.
לפרקים, היה קשה לי להאמין שעברו עשרים שנים. זה נראה לי לא סביר. כמעט לא הגיוני. והרי כולם נראים אותו דבר. אולי קצת יותר רחבים, שערה לבנה אחת או שתיים, עם עשרים שנים נוספות על הפנים ועדיין – כולם נראו אותו דבר (טוב, בעיקר הבנות....)

אתה מסתכל על כל אחד מהאנשים שנמצאים שם ומבין שהקסם נשאר. 
בשלב מסוים כל אחד היה צריך לספר מה עבר עליו בשנים שחלפו, איך הוא הגיע לקבוצה ומה הייתה המשמעות שלה בחיים שלו. מצחיק. בחיים לא חשבתי על זה בצורה הזו. מה בעצם הייתה המשמעות של קבוצת ברק לחיים שלי. מה הייתה המשמעות של ההשתייכות לתנועת נוער לחיים שלי. חשבתי על התקופה המבולבלת הזאת, על כמה שלא הצלחתי למצוא את עצמי ועד כמה הקבוצה הזו נתנה לי תחושת שייכות שלא קיבלתי (לפחות באותה תקופה) באף מקום אחר. עד כמה שהצלחתי לקבל בזכות האנשים האלה והמסגרת הזו את האיזון בין הרוקר הפוטנציאלי שהיה בי אז לבין ה"ילד-טוב-ירושלים" שהייתי אמור להיות (ושנהייתי אחרי כך וכך שנים). והמצחיק הוא שבכל הימים שקדמו לפגישה, לא הצלחתי לזכור ולו פעולה אחת.
זכרתי את הקן, את האנשים, זכרתי איך הם התנהגו ודיברו וצחקו, זכרתי בילויים ביחד וטיול למדבר יהודה, זכרתי את עצמי מנגן על הגיטרה את "בוכה בלילות" בדיוק ביום שבו הודיעו לי שהוא התקבל לפסתיכון (שנים מאוחר יותר חזרתי בדיוק לאותו חדר כדי לקנות תלושי קנייה למגה בול וחשבתי לעצמי שלא יכול להיות ניגוד גדול יותר בין אורן והגיטרה ב – 1991 לאורן שקונה תלושים למגה), זכרתי כל אחד ואחד מהאנשים היקרים והמדהימים האלה שהרכיבו את קבוצת ברק, אבל לא זכרתי את הפעולות.
הסוציאליזם חלף מעליי ורק שנים מאוחר יותר, בעודי נאבק בתואר הראשון בסוציולוגיה (ברוב המקרים ידו של התואר הייתה על העליונה) הצטערתי שלא הקשבתי יותר. לא הייתי הופך להיות סוציאליסט, אבל לפחות המבחן בתיאוריות קלאסיות לא היה הופך להיות אירוע שחזר על עצמו אחת לסמסטר.

הערב כבר ירד ונכנסתי לאוטו בדרך הקצרה הבייתה. חשבתי על הזמן שעבר ועל המרחק. חשבתי על כל הפנים והשמות ושמחתי על זה שיש חבורה אחת שגורמת לי להרגיש כל כך נוח. ושגם אם נאלץ לחכות עוד עשרים שנה עד האיחוד הבא, עדיין יהיה כיף ונעים ותהיה את אותה שמחת חיים שהייתה לנו ועדיין ישנה.

הגעתי לאימא שלי כדי לאסוף את זוהר. פתחתי את הנייד כדי להראות לה תמונות מהמפגש והיא לקחה לי אותו מהיד (כמו שהיא עושה תמיד) והתחילה לשאול "מי זה" על כל אחד מהפרצופים שהיא ראתה. ניסיתי להסביר לה שאלה חברים של אבא שהוא לא ראה כבר עשרים שנה אבל לך תסביר לילדה קטנה שהיא כל כולה שלוש שנים של מתיקות, מהן עשרים שנים. רציתי לספר לה על התנועה ועל האנשים ועל כמה שהם היו חשובים לאבא כשהוא היה בן 15 וכמה שהיה נעים לאבא לפגוש אותם עכשיו, אבל כמו שאי אפשר להסביר על עשרים שנים כך גם קשה להסביר על גיל 15 או על סוציאליזם.

לקח לי לא מעט זמן להסביר לה שאבא עובד אצל ראש העיר (ואני עדיין לא בטוח שהיא לגמרי הפנימה) ולמזלי יש את השיר של עוזי חיטמן "אדוני ראש העיר" שהופך את ההסבר להרבה יותר כיפי. אבל איך לעזאזל מסבירים לילדה בת 3 על סוציאליזם ?
עכשיו כשעוזי חיטמן איננו, גם אין מי שיכתוב לי על זה שיר.

אני מרים כוסית וירטואלית לאחיי ואחיותיי מהנוער העובד והלומד - קבוצת ברק קן חולון מאוחד 93'.

שתדעו שזוהר שלי ראתה תמונה של כולנו ביחד והיא חושבת שאנחנו חמודים. ואם זוהר אמרה, סימן שזה נכון.