כשהייתי
נער, אחד המשפטים שהכי אהבתי היה "העיר תמיד נגמרת איפה שהים מתחיל". זה
משפט מתוך שיר של להקה בשם הפליז שאלמלא אני ועוד כמה עשרות אנשים, לא היה מי שיזכור
אותם עד עכשיו.
אבל עם כל האהבה שלי למשפט, הוא היה פחות רלוונטי לחיים עצמם. כמי שגדל בחולון ולא
עזב אותה מעולם, הים אף פעם לא היה רלוונטי לעיר. לא היה כזה וכפי הנראה כבר לא יהיה.
ולגבי זה שהעיר תמיד נגמרת, הלא ידוע לכל שחולון היא אין סופית ולכן אין להעלות על
הדעת שהיא נגמרת.
אבל, לו הייתי צריך לבחור נקודת סיום לחולון, אני מניח שהייתי ממקם אותה איפשהו בסוף
רח' מרבד הקסמים.
הרחוב הסימפטי הזה נגמר לתוך סוללת חול שאחריה כביש מדרכה ואזור תעשייה ענקי. לפני
כמה שנים התחילו לקרוא לו אזור תעסוקה אבל אני לא בטוח שעדכנו אותו ולכן כלפי עצמו
וכלפי העולם, הוא עדיין אזור התעשייה.
למעשה, רח' מרבד הקסמים מוקף בחולון מכל צדדיו. מימין ומשמאל, מלמעלה ולמטה יש רק חולון
ובכל זאת, משהו ברחוב ובדרך שבה הוא מסתיים נותנת תחושה של סוף.
לפני
כמה שנים, כשאחי עוד גר בלונג איילנד, הוא לקח אותי לראות מגדלור מסוים שנמצא בקצה
הדרומי ביותר של האי. נסענו ונסענו וכשהגענו, הייתה לי תחושה שהגעתי לסוף העולם. למקום
שממנו אין לאן להמשיך.
אז רח' מרבד הקסמים לא ציורי כמו המגדלור המקסים ההוא אבל הוא הרבה יותר קרוב. שעה
נסיעה ברגל.
כשהייתי
ילד, רח' מרבד הקסמים היה בצד השני של העיר.
גדלתי בנאות רחל, הכי קרוב לבת ים שאפשר. הילדות שלי התקיימה ברדיוס מאוד קטן: בית-חצר-מכולת-בי"ס-גן
משחקים-מרכז מסחרי. אבל היה ברור שיש לעיר הזאת עוד הרבה חלקים. את חלקם יצא לי לראות
בנסיעות לבריכת השלום.
בד"כ נסענו בקו 88 השגרתי, אבל כשהיה זמן...וואו...כשהיה זמן ופרטנר טוב היינו
נוסעים בקו 4. עולים במרכז המסחרי ומפליגים ומסתבכים, נכנסים למרכז העיר, יוצאים, נכנסים
לאזור התעשייה, מסתובבים עד צאת הנשמה וכד'.
היום, כשכל נקודה ע"פ הכדור נמצאת במרחק הקלדה, קשה להבין את זה. איך תסביר לדור
הנוכחי ואפילו לזה שלפניו, את הקסם שבנסיעה בקו 4. בחולון.
אבל אז היה אז ובשביל קסם לא היית צריך הרבה, סה"כ כרטיסיית נוער, זמן פנוי ורצון
להתרשם מהדברים הטריוויאליים ביותר.
להורים
שלי היו זוג חברים שגרו בקומה השישית ברח' אנה פרנק. זה לא מרבד הקסמים אבל זה כמעט.
מהמרפסת שלהם, שפנתה לצפון, יכולת לראות כבישים מהירים, שדות, נופים ואת אזור. מתחת
לבית שלהם, במרחק 20 מטר מאותה מרפסת היו הבתים של נווה ארזים. ואני שגדלתי בין בניינים
לא יכולתי להבין שבחולון יש גם בתים כאלה ואנשים שגרים ככה. בבתים עם רעפים וחצר מרוצפת
בבלטות קטנות של עשרים על עשרים.
אני מניח
שהמוח שלי, ממרחק השנים, משלים פערים ומצייר תמונות שלא באמת התקיימו במציאות, אבל
אי שם בתחילת שנות השמונים, המרפסת של רלה ושורו הייתה פורטל לעולם קסום. וליד הבית
שלהם היה רח' מרבד הקסמים. קסום, עתיר הפתעות ונכון לשנת 1981 הוא היה המקום שבו נגמר
העולם (חולון).
הילדים
של רח' מרבד הקסמים לא למדו כמוני בשפרינצק הם הלכו לאשכול. וכשהגיעו לתיכון הם לא
הלכו למת"ג אלא לאילון שנתפס בעיני כיוקרתי יותר. עברו עשרים שנה ואני עדיין לא
יודע למה, אבל אני מניח שזה יותר קשור אליי משזה קשור לתיכונים עצמם.
ולילדים של רח' מרבד הקסמים תמיד הייתה את התחושה שהם נמצאים קרוב לסוף ומשם רק אפשר
להתחיל מחדש. הילדים של רחוב מרבד הקסמים גדלו ליד גן הקקטוסים. חולון שלהם זה לא הפיקוסים
שעשו צל מדהים אבל הפרות שלהם טינפו את מדרכות ילדותי. לא, לא, להם היו קקטוסים.
לפני
כמה זמן חברה טובה שלחה לי תמונה של שלט על בית ישן ונטוש ברח' מרבד הקסמים.
"דור הג'ינס שותה קווינס". מדובר באחת מסיסמאות הפרסום הזכורות בהיסטוריית
הפרסום הישראלית. סיסמה מדהימה שהביאה לעולם מונח מקורי כמו "דור הג'ינס"
אבל סיסמה שנכשלה. המשקה לא הצליחה ובאותות ומופתים אני לא מצליח למצוא מה היה המשקה
הזה. מה הוא היה אמור להיות.
והנה, הסיסמה הזאת שמי שהגה אותה חשב שישנה את העולם (או לפחות יצליח למכור יותר קווינס)
נשארה כשלט מיושן ע"פ מכולת שלא שרדה את שיני הזמן.
מכולת רפי. מכולת שבה מכרו טרופית וזיפ, וחלבה שנחתכה בסכין ושקלו את הגבינה הצהובה
במשקל לבן עם משקולות ברזל ישנות. מכולת שנתנה שירות אדיב. הרי זה כתוב על השלט,
ולפני שהוא נאלץ לסגור רפי אולי היה תמים לחשוב שההבטחה לשירות אדיב תביא לו
לקוחות שהם לאו דווקא תושבי רח' מרבד הקסמים. מכולת נטושה שנמצאת קרוב לסוף הרחוב שנמצא
בסופה של העיר שבילדותי לא הייתה בסוף העולם, אלא הייתה העולם כולו.
כשעברתי
לגור ברח' שנקר, הייתי רואה מדי בוקר שלט פרסום ישן של טרופית מעל אחת החנויות. פעם
ביום, בעודי ממתין לרמזור של סוקולוב פינת שנקר, הייתי אומר לעצמי שצריך לצלם את השלט
הזה. כמובן שלא צילמתי והשלט כבר נעלם.
היו פעמים שחשבתי שאני אנסה לקנות את השלט מבעל החנות ולחדש אותו. למרבה השמחה ירדתי
מזה ומנעתי מעצמי להיתקע עם שלט חלוד שספג את הפיח של רח' שנקר במשך כל כך הרבה שנים.
לפני שהרסו את המבנה האחרון בקרית נמיר שעל רחוב קראוזה, אמרתי לעצמי שצריך לצלם את
הפסיפס הגדול שהיה על המבנה. לא בגלל שהוא יפה או ראוי, אני לא מבין בזה מספיק, פשוט
מפני שהוא בטח היה חשוב למישהו מתישהו. פשוט מפני שהוא מה שראו כל תושבי חולון
שחזרו בערב הביתה ונסעו על קו הגבול הצפוני של העיר ממערב למזרח. מישהו טרח על
הפסיפס הזה והנה הוא עומד לקרוס לנצח יחד עם הבניין שנשא אותו בגאווה.
אז בקצה
רח' מרבד הקסמים ישנה מכולת ישנה שצמודה לבית חדש שכמו הרבה בתים מסוגו, נראה לא קשור.
על המכולת הזו יש שלט של "דור הג'ינס שותה קווינס". זה היה רלוונטי פעם למשך
כמה דקות.
העיר הזאת שבה אני גר כל חיי הולכת ומתחדשת. וגם אם האנשים הולכים ומתיישנים, העיר
גדלה ומתפתחת. ברור לכולנו שבאף מקרה, שום דבר הוא לא מה שהיה לא רק בחולון אלא בכלל,
אבל לפעמים כיף להתגעגע.
ולפעמים,
שלט קטן על מכולת נטושה יכול להעיף אותך עולם ומלואו אחורה, לשנים שבהן הצד השני של
העיר נראה כמו כל העולם כולו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
