הבלוג של אילון

בשנים האחרונות אני יושב במשרד שנמצא ממש בלב המסדרון. וזה לא סתם מסדרון. במושגים של הארגון המכובד שמשלם לי את המשכורת מדובר בה-מסדרון. אין בלתו. ברור לי שאדם יותר נבון פוליטית ממני היה מנצל את המסדרון הזה כדי להתקדם בחיים. בכל זאת, ה-מסדרון. לא סתם. אבל אני טוב לי שם. אני קרוב פיזית לקודקודים של הארגון. בימים עברו, כשהבוסית שלי עוד עבדה בארגון, המשרד שלנו היה כותל מערבי. כל מי שהיה יוצא מתוסכל מהנהלת הארגון היה מגיע אלינו לקטר. למרבה השמחה זה עבר. זה לא שאין לי עניין בצרות של האחרים, להיפך, אני סוג-של מתפרנס מזה, אבל אני זקוק לשקט. לא דממה אבל piece of mind. ובעיקר אמונה. ואלה דברים שקשה למצוא כשכולם באים לקטר על ההנהלה. אז הם לא באים. ואני עובד.

יוצא לך לשמוע המון שיחות כשאתה יושב בעמדה כל כך אסטרטגית למסדרון. רובן לא חשובות וחלקן הקטן עוד יותר לא חשובות. אני חלילה לא מזלזל, פשוט אחד החדרים הקרובים לחדר שלי הוא שירותי הנשים/גברים ובדלת לשירותים לא מתפתחות השיחות הכי עקרוניות. לפעמים מדברים על דברים שראיתי בטלוויזיה ולפעמים מדברים על דברים שלא ראיתי בטלוויזיה. לפעמים מישהי נכנסת להחמיא לי על השירה (נאווה) ולפעמים מישהי נכנסת לשאול מה עם הבנות (מלי) או להחמיא לי על משהו שכתבתי בפייסבוק ויצא לה לקרוא (גם מלי בד"כ). 

אלא שהיום שיחת המסדרון הגיעה עד אליי למשרד. היה יום חלש בעבודה. כמו אחרי סופ"ש ארוך היה שקט עד-כדי חשד שאנשים האריכו את החופש ומפה לשם שמעתי את אחד העובדים מדבר על "האח הגדול". יצא לי לראות את פרק הפתיחה ותו לא. היה משהו באותו פרק שמאוד הרגיז אותי. משהו בשקיפות של המניפולציות שההפקה מפעילה ותנסה להעפיל עלינו. וחוץ מזה, יש מונדיאל בדרך. ועוד חוץ מזה, היה לי עצוב לראות את מיקיאגי. אני לא רוצה להתחיל עם הקלישאה הצפויה שלראות אותו גרם לי להבין משהו לגבי עצמי ולגבי הזמן שחלף עליי, אבל לראות את מיקיאגי גרם לי להבין משהו לגבי עצמי ולגבי הזמן שחלף עליי. ולכן, השנה אני מתנזר. אבל אי אפשר הרי להתנתק לחלוטין ולכן אני יודע פחות או יותר שיש (או הייתה) אורטל מעצבנת אחת וטל מעצבנת אחת. אחת שונאת אשכנזים והשנייה שונאת אנשים שאוכלים חיות (ואני הלוא קצת משניהם). וכנראה שהם הצליחו לעצבן את אחד מהאנשים שעובדים איתי. עד כדי כך שהוא התחיל שיחה במסדרון והתגלגל איתה עד אליי. מבחינתו צריך לתלות את שתיהן. טוב, לא לתלות אבל לתלוש להן את הידיים. כלומר, לא לתלוש אבל במדינות כמו סעודיה היו תולשים. זו הייתה רוח הדברים. ואני מצאתי את עצמי מגן על שתי נשים שבמעט שיצא לי לראות אותן, אמנם לא ראויות לתלייה או הטלת מום אבל בהחלט ראויות להטלת mute (אמרתי כבר שאני בעניין של piece of mind).

זה היה בוקר, וזו הייתה שיחה שלא היה לי בה יותר מדי עניין, ובכל זאת, בהתלהמות הראויה הגנתי בחירוף נפש על זכותן של השניים להחזיק בדעות שכפי הנראה, לדעתו של ההוא-שעובד-איתי, היו צריכות להביא לזה שיתלשו להן את הידיים או משהו בסגנון. אני אפילו לא זוכר איך השיחה נגמרה. נראה לי שלא שכנעתי אותו. אני מקווה שהוא לא יעשה להן כלום.

בכל מקרה, אני לא מתלונן. עדיף לשבת בעמדה אסטרטגית למסדרון מאשר במיקום הקודם שלי במרתף מבוטן מתחת לאדמה. שם אמנם הייתה טלוויזיה והיה אח גדול, אבל לא הייתה את נאווה שתחמיא לשירה שלי.