125,000,000 $ הושקעו בעשיית "היום שאחרי המחר" ומי שיראה את הסרט לא יצליח לפספס אף דולר מהם. ים של אפקטים מיוחדים שהופכים את הסרט הזה לאחד המושקעים בהיסטוריה בכל הקשור לתחום האפקטים. אני בדרך כלל נוטה שלא להתרשם מאפקטים יתר על המידה ואני גם לא פריק של סרטי אסונות אבל במובן הזה חייבים לשבח את יוצרי הסרט. אלא שלמעט עניין האפקטים אין בסרט הזה כלום: העלילה קלושה לחלוטין, מלאה באי דיוקים מדעיים, קלישאתית-עד-כאב, ונעדרת את היכולת לייצר סימפטיה אצל הצופה (להזכירכם: מדובר בצופה שצפה בסרט אחרי אסון הצונאמי ולפיכך היה מודע יותר לכוחו ההרסני של הטבע, ובכל-זאת לא התרשם בכלל). דניס קוויד מגלם בסרט את פרופ' ג'ק האל, פליאוקלימטולוגיסט (מסתבר שיש דבר כזה: מדען החוקר תופעות מזג-אוויר בעבר) שלאחר מחקר בקוטב שלא עולה יפה, מנסה להזהיר את העולם כולו (ובעיקר את סגן נשיא ארה"ב) שהעולם נמצא בדרכו לשואה אקולוגית שכמוה טרם נראתה, בגלל אפקט החממה והקרחונים ושאר העניינים האלה (אנ'לא מבין בהם כלום). סופה של השואה האקולוגית הוא בעידן קרח חדש. כמובן שכמו שרוצה הגורל (והסרטים האמריקאיים) השואה מקדימה את תחזיותיו של הפליאוקלימטולוגיסט ומגיעה, באופן הו-כה-נוח, קצת אחר-כך. האל נקרע בין הצורך לנסות ולהציל את מה שיישאר מהעולם ובין הצורך העז יותר להגיע לבנו (ג'ייק גילנהאל) שנמצא לכוד בספרייה בניו-יורק. אני לא אגלה את הסוף, אבל אני רק יכול להגיד שכל קלישאה ואמריקנה אפשרית נמצאת בדרך לספרייה ההיא.
"היום שאחרי המחר" מרהיב בכל מה שקשור לאפקטים של מזג אוויר. סופות ענקיות שמחריבות חצי מהעולם המערבי, את לוס אנג'לס וכו'. וגלי ענק שעולים מהים ומכסים את ניו-יורק שקופאת לגמרי. כיוון שהסרט חזק יותר בצד הויזואלי ומלא בתמונות ששווה לראות, החלטתי לפרגן בנדיבות בעניין התמונות. בעניין הסרט, אפשר בהחלט לוותר. לאוהדי הז'אנר בלבד.