הבלוג של אילון

גם אם נקבל בהבנה את העובדה שבתקופה האחרונה, סרטים הפסיקו להיות מותחים ככה-סתם והפכו להיות בעלי סוף מפתיע (כי ככה זה. באופנה כמו באופנה). וגם אם נתייחס בסבלנות למה שאמור להיות מותחן פסיכולוגי, "2 דקות" (באנגלית זה נשמע יותר טוב, The I Inside) הוא פשוט סרט מתיש ולא מעניין מספיק. לחובתי יצויין שראיתי את הסרט בשעת צהריים מאוחרת כשאני עייף מעט מהארוחה וכשבורידים שלי זורם בערך קילו גלידה (אולי ה-OD של הסוכר טשטש אותי). אני טורח לספר את כל זה כי ייתכן בהחלט שאני פספסתי את הסרט. אולי בנסיבות אחרות הייתי נהנה יותר. זה בכלל לא סרט רע, על אחת כמה וכמה לחובבי המותחנים הפסיכולוגיים אבל זה בהחלט סרט מתיש. לטעמי, אסור לבמאי להתיש את הצופים בסרטים שכאלה כי אפשר לאבד עניין במהירות ולגלות אפאטיה מוחלטת להתרחשויות על המסך. העובדה שהסרט נע בין זמנים ללא כל הבחנה רק הקלה על הבלבול שחשתי לכל אורך הצפייה. אנ'לא יודע, אולי זה אני. אולי במחי גלידה החמצתי סרט שיכל להיות טוב מאוד (כי אני דווקא מאוד מחבב את הז'אנר).

העלילה בקצרה: סיימון קייבל (פיליפה) מתעורר בבי"ח כשהוא לא מסוגל לזכור את נסיבות הגעתו לשם ומה מעשיו במקום, וגרוע מכל: הוא לא מסוגל לזכור את השנתיים האחרונות בחייו. אחיו של סיימון, פיטר מת וסיימון מגלה שהוא נשוי לבחורה בשם אנה (פראבו) שמנסה לסחוט אותו (ולו, כמובן, אין מושג למה). תוך נסיון להבנת האמת, סיימון מגלה שהוא זז בין זמנים ומסוגל לחזור לזמן שלפני האמנזיה. זה התקציר פחות או יותר, אולי בעתיד אני אראה את הסרט שוב, ממש כדי לוודא שלא פספסתי שום דבר.