הבלוג של אילון
"אין כמו עכשיו בשביל לדעת כמה פעם היה טוב" (חבר של עידן עמיאל) |
| 9/2003
דו"ח צפייה: לורל קניון - פרנסס מקדורמנד, כריסטיאן בייל.
הנה קטע מוזר. אחד מהדברים שממש לא נתנו לי מנוח במהלך הצפייה ב"לורל קניון" היא דמותו של כריסטיאן בייל. בייל, למי שהספיק לשכוח, גילם באופן מבריק את פטריק בייטמן ב"אמריקן פסיכו". הליהוק ההוא היה כל-כך מצליח (כפי הנראה) שלאורך כל "לורל קניון" לא הצלחתי לפתח ולו שניה אחת של סימפטיה כלפי סם, דמותו של בייל בסרט. וזה קטע חשוב, כיוון שהוא הדמות בסרט הזה שזקוקה להכי הרבה אמפטיה וכיו"ב. אני יודע שזה נורא ילדותי. הנחת העבודה של יוצרי סרטים היא שבמהלך הצפייה נצליח להשתחרר מכל מה שאנחנו יודעים על השחקן ונתרכז בעיקר בדמות ובכל-זאת, ישבתי לאורך "לורל קניון" ושנאתי את בייל.
דבר נוסף שהיה ממש מקסים בלורל קניון (ולא בפעם הראשונה) הוא המשחק של פרנסס מקדורמנד. אבל פרנסס מקדורמנד זו מין מניה בטוחה. יש בה משהו כל-כך טבעי לכל תפקיד שהיא ממלאת שזה מדהים. יופי.
Anyway, חוץ מהאנקדוטה על כריסטיאן בייל והמשחק הנפלא של מקדורמנד אין הרבה מה להגיד. סם וארוסתו הצעירה (קייט בקינסייל בהופעה מהוססת-משהו) עוברים לגור בקליפורניה אצל אימא של סם (מקדורמנד) מפיקת תקליטים מתירנית. סם מתחיל לעבוד בבי"ח פסיכיאטרי ומתקדם לקראת רומן עם עמיתה לעבודה (נטשה מקילהון). בינתיים, ארוסתו של סאם נמשכת לעולם של אימו וללהקה אותה היא מפיקה (סולן הלהקה, אלסנדרו ניבולה, בהופעה קומית-משהו) עד להתנגשות הבלתי-נמנעת. שום-דבר שלא ראינו קודם.
בכל מקרה כדאי בשביל מקדורמנד ובשביל הפסקול שהוא די טוב (זה בכל זאת סרט על להקה שמקליטה תקליט...)
הבלוג של אילון מביע את מחאתו על כך שלאורך כל הסרט לא רואים את הציצי של קייט בקינסייל (שעשתה לנו את אותו טריק בסרנדיפיטי) ולעומת זאת רואים למקדורמנד פעמיים (בלי שבכלל רצינו).
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
