הבלוג של אילון
"אין כמו עכשיו בשביל לדעת כמה פעם היה טוב" (חבר של עידן עמיאל) |
| 9/2003
החשוד המיידי, ג'ון קיוזאק והחוש השישי (פוסט מחווה כהכנה לדו"ח צפייה על - Identitiy)
ראיתי את Identity פעם אחת והיום אני הולך לראות אותו פעם שנייה. אני לא רוצה להיחפז למסקנות ואני רוצה להשאיר חומר לדו"ח צפייה שאכתוב ובכל-זאת, אפשר להקדים תרופה לדו"ח צפייה ולהכתיר את Identity כסרט הטוב ביותר שראיתי השנה ואחד מהטובים בכלל. A great fucking seret.
Identity מצליח לאגד בתוכו שתי אהבות גדולות שלי: טוויסטים עלילתיים וג'ון קיוזאק. מבחינתי, החיים יכלו להיות מורכבים מטוויסטים בעלילה ומג'ון קיוזאק. אני הייתי האחרון להתלונן.
אבל, החלטנו הרי לשמור חומר לדו"ח צפייה וזה לא יאה לרווק מזדקן בגילי (שהוא סטרייט לחלוטין) להלל ולקלס את ג'ון קיוזאק כאילו היה כריסטינה אפלגייט מרוחה בדבש ומוגשת בטמפרטורת החדר ולפיכך נתרכז בשתי אנקדוטות קצרות מעברי חסר המשמעות (אגב: השימוש במילה אנקדוטות עלול לגרום לבאי הבלוג לחשוב שמדובר במשהו מעניין, לא כך הוא הדבר).
לפני 8 שנים הלכתי עם החברה (Hevre) לראות את "החשוד המיידי". אחי יקירי שכבר ראה את הסרט לפני ניגש ואמר לי (בטון המעצבן ביותר שניתן להעלות על הדעת): "אם רק הייתי רוצה, הייתי יכול להרוס לך את הסרט בשנייה". "אל תהרוס" עניתי ביבושת (באותה תקופה היו לי מניירות של צ'רלס ברונסון) והלכתי לדרכי.
ע', אחד מהחברה שגם כבר ראה את הסרט אמר בערך את אותו דבר רק בטון מעצבן יותר. סופו של עניין, נכנסתי לראות את הסרט המופלא הזה, "החשוד המיידי", כשמראש ידעתי שבסוף עומד לקרות משהו מופלא. והוא קרה. אלא שההכנה שהייתה לי לקראת הסוף הזה הרסה טוטאלית את גורם ההפתעה. תחשבו על זה, אתם יושבים בסרט ומספרים לכם שבסוף הולך להיות טוויסט ענק, Mother of all twists. למה כבר אפשר לצפות ????
למה כבר יכולתי לצפות בחשוד המיידי ???
אז הנה, הצולע הולך. יופי. יא-אללה. הרס טוטאלי של הטוויסט.
כמה שנים מאוחר יותר, ביקרתי את אחי-יקירי בארה"ב. זה היה יום גשום (כדרכם של ימים בארה"ב) ולקחנו ב - DVD את "החוש השישי". לאח שלי לא היה מכשיר DVD ולכן צפינו בסרט על גבי מסך "17 של מחשב-ביתי כשאנחנו יושבים כמעט מחובקים, ראש-אל-ראש, בחדר מתפורר (קפה מתקרר, מבוקר אחר....)
זה היה מדהים. ענק. לאף אחד משנינו לא היה מושג על הטוויסט שהולך לבוא בעלילה וכהשוא הגיע...אח....איי קאראמבה. כל-כך כל-כך נהנתי (וזה בלי קשור לעובדה שגם את ברוס וויליס אני מאוד אוהב) איזה יופי. ואז חיכינו שארוסתו של אחי (והיום אשתו מזה 3 שנים) תחזור ותראה את הסרט.
והיא...קנדית מפולפלת שכמותה...לא מצמצה ושתי דקות (או אולי שלוש) לתוך הסרט אמרה: Oh, Bruce Willis is dead, right ???
ביצה סרוחה שכמותה...כל-כך רצינו שגם היא לא תדע את הפתרון עד הסוף. לא ענינו לה (ובקנדה כמו בקנדה, שתיקה כמו כהודאה).
בסופו של עניין היא נאלצה לראות את הסרט עד הסוף ולהעמיד פנים שהיא לא יודעת שברוס וויליס מת והכול כדי לרצות שני ישראלים מפגרים (בלי חוש לטוויסטים בעלילה).
כשחושבים על זה בסקופ הרחב של הדברים הרי שיש בזה היגיון. בקנדה החיים כל-כך שקטים ושלווים שכמאמר צחי מכוכבי השכונה: "אפשר להיפצע מהשעמום". לפיכך לקנדים יש יותר תאי מוח להקדיש לטוויסטים בעלילה. לעומת זאת בישראל המצב הפוך. החיים עצמם מספקים כל-כך הרבה טוויסטים בעלילה עד שכשאנחנו מגיעים לסרטים, אנחנו לא מעוניינים להקדיש לזה מחשבה.
והנה: תפירה גסה של קוסמופוליטיות וטוויסטים בעלילה. ובעיקר: ג'ון קיוזאק.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
