| 9/2003
דו"ח צפייה: שחקי אותה כמו בקהאם - פרמינדר קיי נגרה, קירה נייטלי, ג'ונתן ריס-מיירס
לפני מספר חודשים כתבתי פוסט על פיטמה שנזדמן לי למצוץ. הפוסט ההוא היה הנקרא ביותר בתולדות הבלוג וסחט 7 תגובות (רובן שלי אבל מי סופר). ציינתי אז שהשימוש במילה "פיטמה" העניק פופולריות גדולה יותר לפוסט ולפיכך המסקנה היא שאם אתה רוצה למשוך קהל, אתה צריך להשתמש באמצעים קטנוניים כמו למשל: להכניס בשם הסרט שלך שמו של כוכב פופ/כדורגל ענקי מאנגליה ואז כל מי שמקיש את השם שלו ב Google ייתקל, בין היתר, גם באזכור לסרט שלך. פשוט וקל.
האמת היא שאני סתם קטנוני בעצמי. Bend it like Beckham לא ראוי לפתיחה שכזאת. בוא ננסה מחדש.....
פעם, לפני הרבה שנים, ערוץ הסרטים נהג לשדר בכל חמישי בלילה סרטים קטנים וחמודים (ככה יצא לי לראות את "זקוף ת'אוזניים" של סטיבן פריירס עם גארי אולדמן הענק ועוד כל מיני סרטים אוסטרליים חמודים עם קולין פריילס), זה היה לפני התקופה שבה הוא שידר בספוט הזה סרטי אירוטיקה אמריקאיים (יוזמה שהופסקה, וחבל). Anyway, הפואנטה היא ש"שחקי אותה כמו בקהאם" הוא בדיוק זה: סרט קטן וחמוד. זה סרט אידיאלי להעביר איתו שעה וחצי לא מחייבת, הוא לא גורם לך לחשוב יותר מדי, הוא לא גורם לך לצחוק יותר מדי, הוא לא עצוב יותר מדי והוא לא שמח יותר מדי. הוא ניחן בהפי-אנד אמריקאי, אווירה בריטית ומוזיקה הודית.
לטעמי" שחקי אותה כמו בקהאם" מצטרף לגל של סרטים, בשנים האחרונות, שעוסקים בקונפליקט התרבותי הבין-דורי בחברות של מהגרים (וואו איזה משפט מסובך): "חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי (הבדלנות הגרוזינית), "מזרח הוא מזרח" של דמיאן אודונל (הנוקשות של האיסלאם) ועכשיו, "שחקי אותה כמו בקהאם" (השמרנות-+הגרוטסקיות ההודית) שהוא הנוח לעיכול מבין השלושה.
מהבחינה הזו, אפשר אולי להסיק שהחלה תקופת סרטי הבורקס בקולנוע הבריטי: המהגרים (ובעיקר בני הדור השני או הדור הבא, תלוי מאיזה דור מסתכלים) הופכים להיות מעורים בחברה וכבר לא מוצאים צורך להציג את המוצא שלהם כבעייתי. נהפוך הוא, יש הרבה גאווה ולצידה הרבה ביקורת על חברת המוצא. אני מניח שיש מקום לדיון נרחב בנושא הזה (מי שמעוניין להגיב בנידון ולפתוח דיון, מוזמן לעשות כן).
כך או כך, "שחקי אותה כמו בקהאם", מספר את סיפורה של ג'ס (רק האימא קוראת לה ג'סמינדר), צעירה הודית בת 18, המתגוררת באנגליה ומעריצה עד כלות את דייויד בקהאם. חלומה הגדול הוא להפוך לשחקנית כדורגל אך הדבר אינו נחשב מקובל/קביל בחברה ההודית, ממנה היא באה. פגישה מקרית בפארק עם שחקנית בקבוצת הנערות המקומית (קירה נייטלי שאיתה הייתי מתחתן, אלמלא הפרשי הגובה בינינו) מביאה אותה לשחק באופן קבוע בקבוצה, ללא ידיעת הוריה. באמצע יש גם חתונה שתתקיים או לא תתקיים, אבא טוב ואמא רעה (אבל הכול מטוב לב), אחות גדולה ומעצבנת, הרבה הודים, הרבה בלגאן, קצת אהבה, תובנות-בשתי-שקל, לעג קל להודים, לעג כבד למוסלמים והשם של בקהאם בכותרת, מה שמביא קהל לקולנוע.
אני אהבתי את הסרט (אבל חשוב לציין שהייתי במצב-רוח טוב בזמן הצפייה). לכו על זה, אין מה להפסיד.
הבלוג של אילון נהנה מהסרט ולכן הוא מפרגן בנדיבות תמונות שהוא גנב מהאינטרנט. למרות כל זאת, הבלוג של אילון מוחה בחריפות על כך שבמהלך הסרט היה פוטנציאל להרבה יותר סצינות עם ציצים שלא מוצה. בושה
לכבוד שבת, הבלוג של אילון מפרגן לקוראיו, תמונה של קירה נייטלי (גברת הבלוג של אילון לעתיד)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
