העולם מתחלק (כך אני מניח) לשני סוגי אנשים: כאלו שראו את "שיקגו", הצליחו לעכל אותו אבל לא-ממש אהבו אותו, יצאו מהקולנוע, ובגלל שיש הייפ כללי סביב הסרט, הצהירו שהם ממש דלוקים עליו, ושיואו ויואו וכמה תלבושות ואיזה ריקודים וכו'. זה הסוג הראשון. הסוג השני הוא אלו שממש לא אהבו את הסרט, אפילו שנאו אותו, כעסו על עצמם על הכסף והזמן שהם ביזבזו בגלל הסרט, אבל בגלל שהסרט זכה באוסקר ומכיל שלושה כוכבים ברמה (שלושתם זכאים מבחינתי מחוסר הוכחות) הניחו שאולי יש בסרט הזה יותר ממה שהם ראו. ועל כך ראוי להזכיר את הדיאלוג הבא:
Elaine: Maybe there's more in Newman than meets the eye
Jerry: No ! Believe me, there's less
זהו הדין לגבי "שיקגו". אפשר לכנות את הסרט התרמית הגדולה לשנת 2002. כסרט (עלילה + עיצוב + הגיון + אמנות + Whatever) "שיקגו" הוא סרט רע לטעמי. כמופע, יש טובים ממנו בכל בית-מלון בלאס וגאס. בשביל השוס של לראות את ריצ'רד גיר שר I couldn't care less. וזה לא שיש לי משהו נגד ריצ'רד גיר. נהפוך הוא. על אהבתי הבלתי ממומשת לרנה זלווגר כבר כתבתי, קתרין זיטה-ג'ונס משתתפת ב - Hi Fidelity ולפיכך היא מזוכה אוטומטית, ריצ'רד גיר הוא אהוב ליבה של אימי כך שאם אבקר אותו אצטרך לחפש מקום אחר לגור בו. בקיצור זה לא הקאסט.
אני משוכנע שגם לצוות היוצרים של הסרט היו כוונות טובות. אלא מאי, רוב מארשל, במאי הסרט, הוא בעיקר כוריאוגרף. בוב פוסי המנוח שאחראי לצד המוזיקלי של המחזה "שיקגו" היה שותף (כבמאי) ליצירת שניים מסרטי המוזיקה הגדולים ביוצר שנעשו: "קברט" ו - "כל הג'אז הזה". בקיצור, צוות ההקמה של הסרט הוא משו-משו, הכוונות הטובות מתעופפות מכל עבר, הרעיון עצמו מצחיק, הביצוע אקסטרווגנטי ותזזיתי כיאה למחזמרים של שנות העשרים, הכל טוב ויפה. בתאכלס, ממש לא אהבתי את הסרט ולא נהנתי.
Anyway, רק בשביל הרקורד: רנה זלווגר (במראה רזה מדי ובתסרוקת מעיקה) מגלמת בחורה צעירה שחולמת להגיע רחוק בתחום השואו-ביז. היא מנהלת רומן (מאחורי גבו של בעלה - ג'ון סי ריללי המבריק) עם אחד שמבטיח לה הבטחות. בלילה שבו הוא מחליט לנער אותה מעליו, היא יורה בו למוות. בכלא היא פוגשת את ולמה קלי (זיטה ג'ונס) כוכבת מועדונים זוהרת משיקגו שרצחה את בעלה ואחותה (שותפתה להופעה). הכלא מנוהל ע"י מאמא (קווין לטיפה - עוד מועמדות לא ברורה לאוסקר. ממש לא מגיע לה) שמשדכת לשתיים את פלין (גיר), עו"ד חלקלק ומתוחכם שע"י יצירת דעת-קהל חיובית והייפ סביב הכלואות, מקווה לשחררן בלא פגע.
זה בערך סיפור הסרט. המהדרין יציינו שייתכן ו"שיקגו" מעבר להישגיו המוזיקליים והכוריאוגרפיים, הוא בעצם סאטירה חריפה על אמצעי התקשורת והשפעתם על הלך המחשבה הציבורי. יכול להיות. במקרה שכזה, השאלה הגדולה היא בשביל מה להטריד כל-כך הרבה ניצבים ורקדנים. Anyway כסאטירה הסרט הוא גם לא משהו. לא אהבתי במיוחד. רגע אחד מוצלח הוא בקריצה קטנה שיוצרי הסרט עשו לכיוון "צ'יינטאון". בדומה למשפט האלמותי: "It's Chinatown", ריצ'רד גיר מביט ברנה ואומר: "פה זה שיקגו. הם רוצים לראות דם על הקיר".
בכל מקרה, לא התלהבתי במיוחד והעיקר הוא שאני מקווה שהצלחת הסרט לא תגרום לגל של סרטים דומים. אני מקווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
