הבלוג של אילון

ברוב המקרים, אני התומך האדוק ביותר של קולנוע ישראלי. באמת. ולכן, קצת חבל לי להגיד ש"אהבה קולומביאנית" הוא סרט מאכזב. לא סבלתי חס וחלילה אבל בהחלט אפשר לומר שהסרט לא עמד ברמת הציפיות שלי. "אהבה קולומביאנית" הוא עוד סרט שיכול לשמש את מתנגדי הקולנוע הישראלי כתירוץ, למה לא לראות סרטים ישראליים. בעקרון, "אהבה קולומביאנית" הוא שילוב (שאמור היה להיות מנצח) בין סרט בורקס לבין סרטי תרבות הצעירים שהפכו לכ"כ פופולריים בשנים האחרונות החל ממשהו טוטאלי וכלה בחוכמת הבייגלה). אלא שהשילוב הזה מלווה בתסריט מתאמץ מדי ובגיחות "בורקסיות" שהזכירו נשכחות, ולא לטובה. הדיון סביב דמותו של שמיל בן-ארי, האם היא מציאותית או לא (אני אמרתי שלא, ליעד אמר שכן) יכול להימשך עוד שנה, זה עדיין לא יהפוך את הסרט לטוב יותר. כתבתי בזמנו (אחרי הצפייה ב"סימה וקנין, מכשפה") על הסרטים הישראלים שעושים מאמץ ניכר מדי להצחיק ולייצר שורות בלתי נשכחות (מהזן של "סבתא חיה מתה" או "סמל שוקי אתה מקבל ריתוקי" וכיו"ב) או לפרוש פילוסופיות נהנתניות, אני טוען שעקבות המאמץ מבזות את הסרט והאמת היא שזה לא כל-כך קוּל להתאמץ. ולמרות הכל, "אהבה קולומביאנית", כפי שכתבו רבים לפני הוא עוד סרט ישראלי שאמור בעיקר לבדר ולהצחיק ואולי גם קצת לגרום לנו לחשוב, ובשלושת הסעיפים הוא מצליח, רוב הזמן. בתעשיית קולנוע רופפת כמו שיש לנו בארץ, סימנים של נורמליות, הם בהחלט מבורכים. ולעלילה: הסרט מתחיל בחתונה של עומר וטלי (ניר לוי ועינת ויצמן). חתונה שבה כל מה שיכול להשתבש משתבש. בעיקר, היחסים בין טלי לאורי (מילי אביטל ואסי כהן שבסרט הזה מאכזב קצת). טלי מגלה שהחברה חגגו במסיבת רווקים ורוצה לעזוב את אורי. אורי נלחץ ומוצא את עצמו נגרר לחתונה. של עצמו. פה מגיע הקטע הבורקסי: ההורים. אצל טלי מדובר באמא אשכנזייה old school ואצל אורי מדובר באבא מזרחי (שמיל בן-ארי שהוא פשוט מבריק)  שמגלם בתוכו את כל הסטיגמות המטופשות ביותר (ועל זה היה הויכוח. אמיתי או לא). בין לבין יש את זידאן (איתי ברנע, אח של עומר שחיתוך הדיבור שלו מזכיר את אחיו בצורה מחליאה ממש, ועכשיו כשאני חושב על זה, כנראה שזו הסיבה שבגללה כ"כ לא אהבתי את הסרט...) שהוא מין טיפוס רוחני-נהנתני שמתאהב בנערת ליווי (אסנת חכים) אבל בעצם מתאווה לצ'יקיטה שהוא הכיר בקולומביה, ועוד כמה וכמה דמויות (למשל, מריאנו אידלמן בתפקיד רב בסוטול) חשובות יותר או בעיקר פחות. הבנתי שלפחות 150,000 איש הלכו לראות את "אהבה קולומביאנית". זה משמח. מאוד. אמנם עדיף שכמות כזו של קהל הייתה רואה סרט טוב יותר אבל גם בנסיבות האלה זה משמח. לחיי הקולנוע הישראלי.