הבלוג של אילון
"אין כמו עכשיו בשביל לדעת כמה פעם היה טוב" (חבר של עידן עמיאל) |
| 4/2005
"למה אתה לא בגן, מתי תסתפר כבר ?"
אלוהים רק יודע מה הניע אותי להתחיל לגדל שיער לפני שלוש שנים. במחשבה לאחור, אני ממש לא זוכר מה קרה. בתיאוריה, סחבתי איתי טראומה קטנטנה מ"גידול-השיער-שלאחר-הצבא" (הסתפרתי אחרי שנה וחצי בלבד) ואולי עמוק בפנים הרגשתי שלא מיציתי את חוויית גידול השיער, אבל זו עדיין לא סיבה מספיק טובה להתחיל לגדל שיער ולנהוג בניגוד לכל ציווי אופנתי אפשרי, שלא לדבר על הנוחות. לפני שלוש שנים התחלתי ובניגוד לכל הציפיות (בעיקר של עצמי) אפילו הצלחתי להתמיד בזה. לאנשים נמוכים לא מתאים לגדל שיער ארוך, על אחת כמה וכמה לאנשים שמנים ועל אחת כמה וכמה וכמה לאנשים מתולתלים. כמי ש"נהנה" משלוש האפיונים לעיל הייתי צריך לא להתחיל עם זה. החל מרגע שהשיער היה ארוך מספיק קשרתי אותו בקוקו והשתמשתי בג'ל כדי להחזיק אותו משוח לאחור (אנדי גרסייה סטייל). אני יודע שאין הרבה טעם והגיון בלגדל שיער על-מנת לפקוע אותו לקוקו אבל מי שלא ראה התנפחות של שיער ארוך ומתולתל כשהוא loose, לא ראה התנפחות מימיו. הוא היה בכל מקום ויש שיעידו שעם שיער פזור, נראיתי "כמו תחת". כל הנסיונות לשים קשת/קרם/סרט/whatever לא צלחו. הדרך היחידה לשרוד את השיער הזה הייתה בקוקו. ההתפזרויות היחידות שהשיער הזה ראה היו בזמן השינה ובזמן שירי grunge בפאב הקבוע (כן, כן, אני מאלה שמזיזים את הראש כאחוזי אמוק למשמע שירים של נירוואנה). אחת מהבעיות אותן לא לקחתי בחשבון הייתה ההורים שלי. ילד טוב אני, ומאז שעברתי דירה אני מבקר אצלם בקביעות. חוצמזה, אני רואה את אמא שלי די הרבה בעבודה, וכמעט בכל הזדמנות היא ביקשה ממני להסתפר (יותר נכון התחננה). בשלב מסויים הסברתי לה שאלמלא הנדנודים יכול בהחלט להיות שהייתי מסתפר כבר. זה עצר את השטף אבל לא כיבה את המבט הכמהּ בעיניים. היא נורא רצתה שאסתפר. למעשה, לא היה שום כוח בעולם או שום הגיון שהיה צריך לגרום לי לשמור על הפריזורה הבעייתית: זה נושר ונדבק לכל מקום, זה סותם את הביוב, זה מרטיב את האחורה של החולצה אחרי החפיפה ובעיקר, כמי שנולד לאב שהקריח בגיל 22, אסור היה לי לעשות ניסויים בתחום הנשירה וההדללות של השיער. אבל...כמו שקורה באגדות, יש דבר אחד שגרם לי לשמור על השיער הארוך: העובדה שהצלחתי לגדל אותו. כל מתולתל שניסה לגדל שיער (והצליח) יודע על מה אני מדבר. אתה עובר עשרה מדורי גיהנום עד שהשיער גדל. אתה נראה כמו מייקל ג'קסון בתקופה שהוא עוד היה שחור. יש לך אפרו שיכול לגרום לקוואמי להתחבא ואתה לא מוכן לוותר על קן הצפורים שגדל לך על הראש אחרי שסבלת כל-כך הרבה כדי לגדל אותו. זה הכול. מאחורי כל גבר עם שיער ארוך נמצא הילד שלא מוכן לוותר על השיער אחרי שהוא טרח כל-כך הרבה על גידולו (הערת ביניים: אני מודע לזה שכל התרומה שלי לגידול השיער הייתה בעיקר העובדה שלא הסתפרתי ובכל-זאת אני בוחר להפוך את עצמי לגיבור ולכוח העיקרי שמניע את העלילה ie גידול השיער שלי). לאחרונה נשברתי. אני מתקרב לגיל 30. יש שיגידו שזה עסק רציני. למרות כל הנסיונות הכנים לא הצלחתי לדמות לג'ים מוריסון עם השיער הזה (אני חושב שזה בגלל הפרשי הגובה) ולא היה הרבה טעם להחזיק אותו. גמלה בי ההחלטה להסתפר. יחסית לגודל המאורע, עכשיו אני יודע שעשיתי טרראם גדול מדי. אני לא רפי נלסון וגם לא גיורא עיני. השיער הארוך שלי לא היה סימן היכר ולא כלום. סתם שיער ארוך בלי סיבה. הבוקר הסתפרתי. קצר. כמו בנ-אדם. בחרתי ביום הזה כי היום יש לאימא שלי יום הולדת וכפי שתיארתי לעצמי, שום מתנה שיכולתי להביא לה לא הייתה משמחת אותה כמו לראות אותי מסופר. אמהות הן מוזרות לפעמים. היא שמחה, בטח שהיא שמחה. וגם אני. השותפה שלי אמרה שאני נראה צעיר בשלוש שנים לפחות ומכיוון שאתמול נתנו לי 25 במקום 29 אז יש לי סיבות לאופטימיות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
