הבלוג של אילון

בשנה האחרונה מתו כמה ענקים של התרבות הישראלית ועם כל מוות שכזה ניסיתי למצוא מילים אחרות כדי להגיד כמה שאותו בן-אדם היה חשוב וגדול ותורם וכו'. אין מה לעשות, זו הייתה מין שנה שכזו. והבוקר קמתי עם כאבי גרון נוראיים וגיליתי שאהוד מנור נפטר הלילה. ובאמת שכבר אין לי מילים גדולות לומר על האיש שלו הן מגיעות יותר מכולם. למרות שהוא היה בכיר הפזמונאים בארץ, אני מעדיף לזכור אותו כדוד החביב עם השער הלבן שקריין בעד פופ בתחילת שנות השמונים. כך הכרתי אותו. בשנים שבהן כל וידאו היה נדיר, מנור היה זה שקריין את התכנית שבה הקרינו את All those years ago של ג'ורג' הריסון, שיר הזכרון שהוא כתב ללנון. וכך, למרות שלא יכולת ללכת צעד אחד מבלי להיתקל בשיר שמנור כתב, זה הזכרון הראשון שלי ממנו והעיקרי שבהם.

לפני שנה, אהוד מנור היה הראשון שהשמיע את הלהקה שלי בקול ישראל. הוא היה מספיק "גבר" בכדי להתקשר ליח"צנית שלנו ולהגיד לה שהוא אהב את השיר והוא מתכוון לשדר אותו. וכך מצאתי את עצמי באמצע יום עבודה, מחכה לשמוע את עצמנו ברדיו. הוא היה מקסים ואמר מילים חמות על השיר. מכל הכיבודים האפשריים, זה הדבר שגרם הכי הרבה גאווה להורים שלי. לשמוע את אהוד מנור מציג ברדיו (באהדה גלויה) שיר שהבן שלהם כתב. ועכשיו הוא הלך. אין טעם לרשום משפטים מזן "העולם יהיה פחות טוב..." ודומיהם. אהוד מנור היה הפזמונאי הכי פורה והכי עסוק בתרבות הישראלית. הוא כתב חלק ניכר מהשירים הטובים שיש לנו כאן ואני מניח שעכשיו, כשהוא מת, ימצאו במגירות עוד כמה וכמה שירים שישארו איתנו לנצח. יהי זכרו ברוך.