הבלוג של אילון

היום לפני 35 שנים יצא לאוויר העולם האלבום McCartney, אלבום הסולו הראשון של פול מקרטני. שבוע לאחר שהוא הודיע שהוא עוזב את הביטלס, הוציא פול מקרטני את אלבום הסולו שלו שבו הוא מנגן על כל הכלים, שר את כל הקולות (למעט עזרה לא לגמרי מתבקשת מלינדה מקרטני - שטיק שיחזור על עצמו עד מותה של לינדה) ולרוב, מקליט את עצמו לבד, במרתף של הבית שלו בסקוטלנד. האמת, McCartney נשמע כמו אלבום שהוקלט ע"י בן-אדם אחד. זה מורגש בעיקר מפני שניכר שלא היה מי שיגיד לפול "בחייך, פול, אתה היית בביטלס. אתה היוצר הכי מוכשר בעולם. למה אתה מקליט את השירים האלה?". אלמלא הייתי יודע שמקרטני הקליט את האלבום לבדו, הייתי יכול להעריך שהאלבום הוקלט בחופזה. עד כדי כך מקרטני היה להוט לעזוב את הביטלס ולסמן את הטריטוריה שלו מחוץ ללהקה. כשהאלבום יצא, מקרטני עוד נחשב לאיש הרע. בדיעבד יכול כל ילד לספר שמקרטני היה זה שעשה מאמצים לשמור את הלהקה ביחד. מקרטני היה זה שהיה מודע לעוצמה האדירה של תדמית ארבעת המופלאים. אבל, מקרטני היה זה שהודיע שהוא עוזב את הלהקה, ב-10.4.1970, אחרי תקופה ארוכה של שמועות, פול סגר את הבאסטה.

באחת הביקורות שקראתי על האלבום, כתב המבקר: "בשביל זה הוא היה צריך לפרק את הביטלס ???". האמת, הוא צודק. McCartney מכיל כמה הברקות קטנות פה ושם, כמה קטעים אינסטרומנטליים שמוכיחים (בפעם המיליון) שמקרטני הוא מגדולי המלחינים ברוק ויוצר בעל פלייר עצום למלודיה, אבל רובו ככולו של האלבום, מלא בשטויות קטנות של מקרטני (וגם זה שטיק שיחזור על עצמו לאורך השנים). למעשה, לא הייתי מציין את יום השנה של McCartney אלמלא שיר אחד. שיר ששווה את כל האלבום. שיר ששווה את כל קריירת הסולו של מקרטני. Maybe I'm amazed אולי השיר הכי טוב שמקרטני כתב (לצד Here, there and everywhere ו - No more lonely nights). החל מפתיחת הפסנתר המרוחק ועד לסולו הגיטרה שמסיים את השיר. וזה לא שהשיר לא סובל מאותן בעיות רגילות שמהן סובל כל האלבום, אלא שהשיר עצמו כל-כך יפה שאפילו ההפקה הרזה לא הצליחה להרוס אותו. בקיצור, למי שחשקה נפשו באחד משירי האהבה היפים ביותר שכתב יוצר שירי האהבה הגדול ביותר, שייסור ל-eMule הקרוב למקום מגוריו ויחפש את Maybe I'm amazed.