הבלוג של אילון

אמא שלי אף-פעם לא אהבה את פיטר סלרס. אף-פעם. זה תמיד נראה לי מוזר מפני שסלרס היה אחד מהשחקנים הבודדים בהוליווד ובכלל אליהם היא טרחה להתייחס באופן כ"כ מחייב. בתור צופת קולנוע נאמנה יכולתי לצפות ממנה שתפתח הרגלי אהבה/שנאה כלפי הגיבורים שעל המסך אבל זה אף פעם לא קרה. היא רואה סרטים מאז שהיא הייתה ילדה וחוץ מזה שהיא אוהבת את קווין קוסטנר, ריצ'רד גיר וריצ'רד צ'מברליין ושונאת את טוני קרטיס, וודי אלן, פיטר סלרס ופיטר אוט'ול, קשה לי להגיד משהו על ההעדפות שלה בכל הקשור לכוכבים. אגב, לא מדובר בשנאה לשם פיטר, כי לפיטר יוסטינוב, למשל, היא די אדישה ופיטר שטראוס נחשב יפה בעיניה. בכל מקרה, פיטר סלרס שנוא עליה במיוחד. פעם ניסיתי להבין את זה אבל התייאשתי מהר מאוד. כנראה מדובר בעניין של אנרגיות. צפייה ב"החיים על-פי פיטר סלרס" מעידה שהחושים של אימא שלי הם חדים למדי: סלרס הוא אמנם שחקן ענק וקומיקאי גאוני (וחבר טוב של ג'ון לנון ורינגו סטאר) אבל בתור בן-אדם הוא די חרא. הוא היה גועלי כלפי כל מי שאהב אותו (חוץ מאמא שלו), הוא היה נתון לקפריזות ובעיקר הוא היה חרא של אבא. סלרס לא נמצא איתנו כבר 25 שנים כך שמן הסתם היה קשה להשיג את התגובה שלו לדמות הנוראית שג'פרי ראש מגלם בכשרון כה רב. מכותרות הסיום של הסרט אנחנו למדים שסלרס הוריש לילדיו רק $ 1,000 ולפיכך אפשר להניח שאותם ילדים מסכנים בסרט, הם גם אלו שטרחו לשמר את זכרונו של השחקן הענק הזה בצורה מבזה כ"כ. נדמה לי שראיתי את סלרס לראשונה בסרטי הפנתר הוורוד שיצא לי לראות בתור ילד. התפקיד שלו כאינספקטור קלוזו קנה לו תהילת עולם, אבל יצא לי להתרשם מסלרס על-אמת כשראיתי את "ד"ר סטריינג'לאב" של קובריק. סלרס מגלם בסרט שלוש דמויות ובאף אחת מהן לא ניתן להרגיש שמדובר באותו שחקן. הוא היה ענק, אין ספק ולמרות מעורבותו בשיר הנורא ההוא ("דוקטור נא עזור לי..." וכו' עם הפזמון של הבום-בודי-בום-בודי-בום-בודי-בום), עדיין ניתן לסלוח לו ולזכור לו את הופעותיו הגאוניות. "החיים על-פי פיטר סלרס" מציג את הצד הפחות מוצלח. סלרס שלוקה בתסביכי אהבת-אם שהשפיעו עליו לאורך כל חייו הבוגרים. סלרס שמצליח להצחיק את בריטניה כולה בתכנית הרדיו הידועה the goon show אבל לא מצליח להשיג תפקיד בקולנוע. סלרס שניחן במראה ממוצע למדי ונאלץ להתחרות בכוכבי קולנוע סלרס שהולך ומשתגע לנוכח הדרישה לחיקויים חדשים ולמהתלות חדשות. סלרס שאולי רוצה לחיות את החיים הנכונים והמושלמים, אבל בפועל מתעלל נפשית במשפחתו. סלרס שמתמכר לאסטרולוג שרלטן שמנהל לו בפועל את הקריירה וסלרס שמתמכר לסמים ולחיים הטובים למרות הבריאות המתרופפת. "החיים על-פי פיטר סלרס" אינו בדיוק ביוגרפיה כיוון שיש פערים עצומים בזמנים ובנושאים שהסרט בחר לסקר. במובן מסוים, "החיים על-פי פיטר סלרס" בא לבזות את האגדה ואת המיתוס שנוצר סביב סלרס. הוא אולי היה שחקן ענק אבל הוא היה חרא של בן-אדם. כשצופים בסרט, חשוב לזכור שהוא מציג את הצד של נפגעי סלרס. הירושה כולה הלכה לאשתו הרביעית וכמו שזה נראה בסרט, סלרס השאיר כמה קורבנות שנפגעו מהגחמות הילדותיות שלו בדרך. אני לא כל-כך משוכנע שהסרט יהיה יעיל כמבוא להכרת סלרס. ג'פרי ראש אמנם מבצע תפקיד מצויין וסטיבן הופקינס במאי הסרט משתמש בזכרון שלנו מסלרס וביכולות המופלאות של ראש לחקות את סלרס, לצורך כמה קטעי הפוך-על-הפוך מיוחדים למדי, אבל מי שלא ראה את ד"ר סטריינג'לאב או אינספקטור קלוזו, עדיף לו שימתין להזדמנות נאותה אחרת להכיר את סלרס. עדיף להתרשם קודם כל מהיכולות המופלאות שלו מאשר מהאישיות הקלוקלת שלו. סצנה אחת שאהבתי במיוחד מגיעה לקראת סוף הסרט וכוללת קטע פסיכדלי למדי א-לה "צוללת צהובה" שמכיל מבחר דמויות של סלרס בגילומו של ראש. מילה טובה נוספת מגיעה לפסקול (למרות שזה אך הגיוני, הסרט הרי עוסק בשנים שבהן המוזיקה הייתה הטובה ביותר שאפשר לייצר). אגב, אכזבה קטנה מהסרט, כן נרשמה מהופעתם של שרליז ת'רון (בתפקיד בריט אקלנד המדהימה, אחת מנשותיו של סלרס) ומסטנלי טוצ'י (בתפקיד קובריק), שניהם מסוגלים להרבה יותר וחבל שהופקינס לא נתן להם את הצ'אנס (לפחות לת'רון שלא נמצאת מספיק בסרט).

למעלה: סלרס המקורי, למטה: ג'פרי ראש כסלרס.