הבלוג של אילון

שלא יהיה ספק לאף אחד, "היומן" הוא מלכודת הקיטש הגדולה ביותר אליה נפלתי בשנים האחרונות, ושלא יהיה ספק, כנראה שבכל גבר בן 29 מסתתרת ילדה בת 12 שמתרגשת ממלכודת הקיטש הכי גדולה בשנים האחרונות. מה לעשות, נהניתי מכל שנייה, למרות המניפולציות הרגשיות הזולות ביותר (ויש כאלה). כסיפור אהבה, "היומן" הוא סיפור האהבה הבנאלי ביותר שאפשר למצוא (היא ממשפחה עשירה, הוא ממשפחה ענייה, ההורים שלה לא רוצים , היא מתעקשת וכו'). כסרט הוא עשיר בצבעים ונראה טוב (קצת פשטני להגיד את זה אבל זה ככה), מרגש מאוד וכמאמר הג'ינג'יות: עומק לא נמצא. זו לא הפעם הראשונה שאני נתפס לדרמה רומנטית מהסוג הנ"ל, באופן מסוים, גם "קולד מאונטיין" הייתה כזו, ובסופו של עניין, הכל עניין של התמסרות: מי שמרשה לעצמו להתמסר לסרטים מהסוג הנ"ל, יכול להנות מהם. מי שמעדיף לנחור בבוז (ובוא נודה, זה בד"כ מצב הצבירה שלי) שיבושם לו.

"היומן" מתנהל בעצם על-שתי תקופות זמן: התקופה הנוכחית מתרחשת בבית-אבות יוקרתי שבו מקריא אחד הדיירים (ג'יימס גארנר), על בסיס יומי, סיפור אהבה שהתרחש כמה עשורים קודם לכן, לאחת הדיירות, קשישה הדורה (ג'ינה רולנדס) הסובלת משלבים ראשונים של אלצהיימר. סיפור האהבה אותו מספר הקשיש, הוא בין נוח קלהון (גוזלינג), צעיר העובד כפועל בנגרייה מקומית, לבין אלי (רייצ'ל מקאדמס), יורשת הון צעירה ומקסימה. ההורים שלה מתנגדים ומנסים להפריד בין השניים ולמרבה הצער, אפילו מצליחים. נוח כותב לאלי מדי יום אך אימה (ג'ואן אלן שלנצח כנראה תהיה האישה הרעה/קשוחה) מסתירה ממנה את המכתבים. בינתיים, נוח מתגייס לצבא, מאבד את חברו הטוב ביותר, חוזר העירה ומאבד גם את אביו ולרגע לא מפסיק לחשוב עלייה. אלי, בינתיים, חוזרת לעיר הגדולה, מתקשה לשכוח את נוח, אח"כ מצליחה, אח"כ הולכת ללמוד ומשרתת כאחות במהלך המלחמה ומתאהבת ביורש צעיר ומקסים (אנחנו מדברים על "אגדה" רומנטית שכזו ולכן זה לגיטימי לדבר על "יורשים צעירים ומקסימים" וכו').על סף נישואיה, אלי חוזרת לעיירה של נוח בכדי לראות את הבית בן מאתיים השנים שנוח שיפץ במו ידיו, הבית שהיה אמור להיות בית האהבה שלהם. הופתעתי לטובה מרייאן גוזלינג ורייצ'ל מקאדאמס (שהיא ממש ממש מתוקה). חוצמזה, במאי הסרט הוא ניק קסאבטס, בנו של ג'ון קסאבטס המנוח ("תינוקה של רוזמרי") ובנה של ג'ינה רולנדס. לרולנדס וקסאבטס היסטוריה של עבודה משותפת ובמקרה גם היסטוריה מוצלחת מאוד. ניק קסאבטס נכנס לנעליים הגדולות של אביו, ומביים את אימו עם הרבה כבוד אבל לדעתי הצנועה, הוא יכל להוציא ממנה יותר. הדמות שלה נותרת המפוספסת ביותר בסרט, ואולי אף המוגזמת מכולן. כפי שאמרתי, זה קיטשי עד כאב אבל בהחלט שווה את המאמץ. בלי קשר לעלילה, מדובר בסרט מקסים (בעיקר בזכות הצילומים של הנהר הסמוך לבית שנוח שיפץ). למי שמאמין באהבה של אגדות, שווה להשקיע את הזמן ב"היומן". אני אישית התמסרתי ונהניתי.