הבלוג של אילון

בעשור האחרון מתחולל ויכוח די עקר על האופי שצריך לשאת האבל הקולקטיבי בימי הזכרון. ככל שהשנים חולפות, אני שומע יותר ויותר אנשים ש"מזדהים" יותר עם יום הזכרון לחללי צה"ל ופחות עם יום השואה. אני כשלעצמי אף פעם לא מצאתי את הצורך לערוך תחרות בין השניים. כל אחד מהם חשוב בדרכו שלו. הויכוח על הדרך שבה צריך לציין את ימי הזכרון הוא מהותי מאוד: שואת יהודי צפון אפריקה נחשבה עלומה למדי עד השנה האחרונה. השואה נתפסה כעניין ששייך ליהדות אירופה. כנ"ל לגבי יום הזכרון לחללי מערכות ישראל שבשנה האחרונה הוסיפו לו את נפגעי פעולות האיבה, למרות רוחן של משפחות שכולות רבות. מדובר בבעיה אמיתית. הכאב של אחד מקהה לפעמים את הכאב של האחר. בכל מקרה, אחת מהתהיות שהטרידו אותי היום, היא בחירת השירים ברשתות הרדיו השונות. נהוג וסביר לשדר במהלך ימי הזכרון מוזיקה מזן מאוד מסויים. כשגדלתי, שידורי הרדיו של ימי הזכרון היו מהטובים שישנם. מוזיקה שקטה ורגועה לאורך כל היום, שירים ישנים שמזכירים ימים שבהם עוד לא הייתי בחיים. חנן יובל, גבעטרון וכמובן, זמרת ימי הזכרון הלאומית: חווה אלברשטיין. בשנים האחרונות חל שינוי מסויים או שמא יש לומר גיוון מסויים שטשטש לחלוטין את אופי השידורים של היום הזה. בשעה 16:00 יצא לי לשמוע את "באה מאהבה" בגירסה של יהודית רביץ ב-88FM. השיר נקטע באמצע (אולי שמו אותו בטעות) לטובת שיר שקט אחר. ח"כ יצא לי לשמוע את "אתמול חלפו הציפורים" של שלמה ארצי ואח"כ את "איך זה שכוכב אחד לבד" של נתנאלה/רוחמה רז (מה ההבדל בכלל ?)

תהרגו אותי אם אני מבין את ההגיון הזה. מה ב"אתמול חלפו הציפורים" שהוא שיר אהבה יפה לכל הדעות הופך אותו לשיר יום זכרון. למה הוא כן ו"אהובתי" של משינה לא ? למה "איך זה שכוכב אחד לבד מעז" כן ו "לבן בחלום שחור" לא ? ואם אהובתי ולבן בחלום שחור כן מושמעים, אז למה ? למה דווקא הם ? איפה עובר הגבול ? חבר טוב שלי טען שההבדל הוא התופים והגיטרות. יש בזה הגיון מבחינת האבל הקולקטיבי אבל לא רציונליות. תופים וגיטרות ורוק בכלל הם לא בהכרח מוזיקה שמחה. "אתמול חלפו הציפורים" הוא שיר אהבה חמדמד ומתקתק שלדעתי, ממש לא מתאים ליום השואה. מה שכן, הוא שקט יחסית, את זה נאמר לזכותו. בקיצור, ניסיתי לפצח את הקוד ולא הצלחתי. אני בכלל לא מסכים עם האבל הקולקטיבי או הדרך שבה אנשים בוחרים לציין את ימי הזכרון. לעניין זה, אני מסכים במאה אחוז עם רון עמיקם שטוען שמשחקי ספורט של נבחרות ישראליות בחו"ל ביום השואה/הזכרון הם תופעה שצריך לברך עליה. אני מסכים איתו בהחלט. גם במקרה הזה קשה לדעת מה הגבול (כפי שטען אחד המתגבבים: אם משחקי ספורט אז למה לא מסיבות ?) אבל אני בהחלט חושב שיום השואה ויום הזכרון הם עילה טובה למדי להרים ראש ולהגיד "הנני כאן" (אוטלי בלי הפאתוס, אבל בהחלט לחשוב את זה) כי אף עלך פי כן נוע ננוע.