הבלוג של אילון

"דרכים צדדיות" הוא סרט על יין, ובתור שכזה, יש לו שני סוגי צופים אידיאליים:

1. כאלו שמבינים ביין ויעוטו על ההזדמנות להתקשקש קצת על הנושא ולחוות את החוויה של פול ג'יאמטי ותומאס היידן צ'רצ' בסרט.

2. אנשים כמוני - אנשים שלא מבינים מילה וחצי מילה ביין ומעדיפים לשתות גולדסטאר. לאנשים כמוני אפילו קל יותר להנות מהסרט כיוון שהם יכולים להתעלם לחלוטין מתמת היין ששולטת בחלק הארי של הסרט, ויכולים להתרכז בעיקר: סרט מסע על חברות, התבגרות והאכזבות בחיים. בכל מקרה, האלמנט העיקרי בסרט הוא פול ג'יאמטי. אני יודע שאני מתחיל לחזור על עצמי אבל מדובר בשחקן מבריק. פשוט מבריק. אופן גילום הדמויות שלו הוא אדיר ולפעמים נראה שדמותו בסרט נתפרה על-פי מידותיו. לעניות דעתי, אין מי שיכל לבצע את התפקיד הזה טוב ממנו. עוד לא שככה ההתלהבות שלי מ"אמריקן ספלנדור" (שראיתי באיחור של שנה) והנה ג'יאמטי שב ומפציע בתפקיד ענק, וכמו כרגיל, הוליווד העדיפה להתעלם ממנו ונתנה את האוסקר לג'יימי פוקס על "ריי" (בקרוב בבלוג זה). "דרכים צדדיות" נופל באופן מושלם להגדרה של משהו קטן וטוב. כמו "אנשי התחנה" למשל, סרט שנעשה בתקציב לא-גבוה-במיוחד (שלא לומר נמוך). אלכסנר פיין, בימאי הסרט, ביים בעברו את "אודות שמידט" שגם הוא היה סרט נדודים ועל התבגרות, או כפי שכדאי לומר במקרה של שמידט, הזדקנות. יש לפיין את היכולת להוציא את המיטב מהשחקנים הראשיים שלו, אם כי לטעמי לא ניתן להשוות בין ההופעה המעולה של ג'יאמטי ב"דרכים צדדיות" לזו של ג'ק ניקולסון ב"אודות שמידט". אלמנט נוסף שאני נוטה לחבב אצל פיין, הוא הנטיה שלו להתעסק בחלקים הפחות-מוכרים של ארה"ב. עלילת "בחירות או לא להיות" מתרחשת בנברסקה, שמידט יוצא לטייל ברחבי ארה"ב וגם "דרכים צדדיות" מצדיק את שמו ומתרחש רובו ככולו באזורים הפחות מוכרים של קליפואניה.

מעבר להו-הא הכללי שהיה סביב הסרט, מצאתי את עצמי מזדהה עם גיבוריו. אני אמנם לא קרוב לגיל של שניהם אבל בעוד כמה שנים גם זה יקרה, ולמעשה, כבר עכשיו, אני מוצא את עצמי תוהה לפעמים על הנעורים האבודים וההזדמנויות שלא נוצלו בחיים. אני מניח שהמצב יחמיר כשאתחתן או כשיהיו לי ילדים (אם כי אני חייב להודות שבאיזשהו מקום, העובדה שלא התחתנתי עד כה ואפילו לא הייתי קרוב, היא לטעמי אחת מההזדמנויות האלה שפוספסו בחיים).

מיילס (ג'יאמטי) וג'ק (צ'רצ') עורכים מסע לארץ היין בקליפורניה, אזור עמוס כרמים ונוף ציורי (יחסית, עדיין מדובר באמריקה), ערב חתונתו של ג'ק. מיילס הוא סופר מתוסכל שמחכה נואשות לתשובה חיובית מהסוכן שלו. הוא גרוש טרי ומלמד אנגלית בבי"ס ובגילומו של ג'יאמטי הוא זוכה לכל הסממנים החיצוניים של לוזר מושלם. אפילו התאווה שלו ליין והידענות שלו בתחום נראות פאתטיות אחרי שהן זוכות לטיפול של ג'יאמטי. ג'ק הוא שחקן לא מצליח במיוחד. אמנם הוא שיחק בכמה פרסומות שזכו להצלחה אך לרוב האנשים הוא אלמוני לחלוטין. בניגוד למיילס, ג'ק ניחן בתאווה לחיים. אין לו אהדה גדולה ליין אבל הוא מוכן לשאת את הדקדקנות (ויש שיאמרו פלצנות) שמיילס מפגין בכל הקשור ליין. ג'ק נמצא במסע הזה כדי לפדות את רוח הנעורים שלו, דקה לפני שהוא מתחתן. במהלך המסע בן השבוע השניים נאבקים, כל אחד בדרכו שלו, בשדים שלהם. ג'ק מתאהב בסטפאני (סנדרה או שאני לא מחבב במיוחד), אם חד-הורית שלא יודעת על נישואיו הקרבים, ומיילס שמעדיף להתבוסס בגירושיו ובגרושתו, נגרר, כמעט בעל כורחו, למערכת יחסים עם מאיה (וירג'יניה מדסן שהזדקנה בחן) מלצרית שחולקת את החיבה של מיילס ליינות.