הבלוג של אילון
"אין כמו עכשיו בשביל לדעת כמה פעם היה טוב" (חבר של עידן עמיאל) |
| 9/2003
דו"ח צפייה: Rattle and hum - בונו, The Edge, אדם קלייטון, לארי מולן
כרגע סיימתי לראות את Rattle and hum ב - ARTE. אין דבר יותר טוב משעמום של משמרת לילה שנקטע לצורך סרט טוב ומפתיע שאפילו לא ידעת שמשדרים.
את Rattle and hum הייתי צריך לראות כבר לפני 15 שנה כשהוא יצא. כבר אז הכרתי את U.2 והתחלתי לאהוב אותם מאוד (למרות שבגיל 12 עדיין הייתי מסור טוטאלית לביטלס ולא יכולתי להחליף אותם בעבור שום דבר אחר - מצב שלא השתנה עד היום).
הסרט מציג את U.2 רוכבים על גלי התהילה שהותיר אחריו Joshua tree, אלבום המופת שלהם משנת 87'. קשה להתעלם מהדימיון שיש בין U.2 מודל 87'-88' לבין הביטלס מודל 64' כפי שהוצגו ב - A hard day's night (עוד סרט מופת מומלץ ביותר). מסע הכיבוש של הביטלס בארה"ב שהחל בפברואר 64' משמש כנקודת פתיחה והתייחסות יעילות מאוד ל - Rattle and hum. זה לא מקרה שהסרט נפתח בגירסה המצויינת של U.2 ל - Helter Skelter (שיר ששימש בסיס לדורות של הבי-מטאל ושימש כהשראה ל"משפחה" של צ'ארלס מנסון במסע הרצח שלהם).
"זה שיר שצ'רלס מנסון גנב מהביטלס. אנחנו גונבים אותו בחזרה" מצהיר בונו בפתיחת הסרט ומנסח בכך את החוקים. אנחנו כאן, ממשיכים מהמקום שבו הפסיקו ארבעת המופלאים. יחסית לתדמית הצנועה של U.2 (כפי שהיא מוצגת בסרט) המשפט הנ"ל הוא היומרני ביותר שתמצאו בסרט.
Rattle and hum אמור היה להיות מעין דוקומנטרי על U.2. סביר להניח שפיל ג'ונאו הבמאי, שאף לשלב ראיונות עם U.2 בד בבד עם תאור המסע ברחבי ארה"ב. הקושי של חברי הלהקה, להשיב כבר בפתיחת הסרט, כשהם עדיין יושבים באולפן הקלטות מוגן כל-כך בדאבלין, על מה בעצם הם רוצים להשיג בסרט, מעידה יותר מכל דבר אחר על הקשיים שעמדו בפניו של ג'ונאו בבואו לערוך את אוסף הצילומים שהיו בידיו, לסרט בעל אמירה. וזה לא ש - Rattle and hum הוא סרט רע. נהפוך הוא.
U.2 הגיעו לסרט כשהם מגובים ברפרטואר שירים מצויין (שני רק לביטלס או אולי שלישי אם סופרים גם את לד זפלין). שואו בימתי מדהים, המנוני איצטדיונים סוחפים והצלחה אדירה ומוכחת מבחינת מכירות. אלא שכל אלו יחד, לא מצליחים לייצר סרט בעל ערך אנתרופולוגי. סרט שיעביר חלק מההתרחשות של הלהקה הגדולה ביותר בעולם. בסופו של דבר, Rattle and hum הוא בעיקר תיעוד קטעי הופעות של U.2. ההופעות הללו, נפלאות ככל שיהיו (והן אכן כאלה) עדיין לא משיבות לגמרי על כל השאלות שיכלו לעלות ביחס ל - U.2 באותה תקופה בזמן. למעשה, ההחלטה של ג'ונאו, לסיים את הסרט ב - 40 דקות של הופעה, מעידה יותר מכל על היעדר ה"בשר". ג'ונאו כמו אומר: רדפתי אחריהם על פני שתי יבשות ועשרות הופעות ובסופו של דבר, אני בוחר להציג לכם את U.2, עושים את הדבר שאותו הם עושים הכי טוב: מוזיקה.
כשרואים את Rattle and hum ב - 2003, לומדים להעריך טוב יותר את U.2 כפי שהיו ב - 88'. חבורה של צעירים בני 27 (קשה להאמין שרובם צעירים ממני בסרט הזה) שנמצאים בדרכם לכבוש את העולם. השחור-לבן האמנותי של הסרט משמש ניגוד משעשע למה ש - U.2 הפכו להיות כמה שנים מאוחר יותר עם Achtung baby ומסע ההופעות שבא אחריו: מפלצת מולטימדיה ענקית, Over-מופקת ומנופחת לרמות שהדעת אינה סובלת.
בונו בחר שלא לדבר יותר מדי והתבטא בעיקר דרך הטקסטים, מה שהשאיר את הבמה לשאר חברי הלהקה. באופן לא כל-כך מפתיע, מסתבר שלשאר השלושה, אין יותר מדי מה לומר. קשה להאמין שאותו בחור ארוך שיער הוא היום פעיל-פוליטי-טרחן שקשה להשתיק. בכל מקרה, המלצה חמה יוצאת מחולון לראות את הסרט.
המוזיקה של U.2 הייתה ונשארה הצד החזק בפעילות שלהם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
