הבלוג של אילון

ישנן שלוש בעיות בסיסיות בכל ביוגרפיה קולנועית ושלושתן קיימות גם ב"ריי". לטעמי, גדולתו של הסרט הוא ביכולת להתעלות מעל שתי בעיות לפחות ולהחליק את השלישית. הבעיה הראשונה הינה זווית המספר. בביוגרפיה, כל ביוגרפיה יש משקל עצום לזהות המספר. "החיים על-פי פיטר סלרס", למשל, מציג את סלרס כאיש שפל ואלים ויש ייסוד סביר להניח שבכתיבת הסרט היו מעורבים ילדיו של סלרס שזכו ל-$ 1,000 כ"א מההון העצום שסלרס השאיר מאחוריו. עם ירושה גדולה יותר, סלרס היה נינוח יותר בקולנוע. לכאורה "ריי" היה אמור ליפול לאותה המלכודת, כיוון שריי צ'ארלס המנוח היה מעורב בהפקתו (ולא זכה לראות אותה מגיעה לסיומה). אלא שדי במפתיע, "ריי" לא מציג את צ'ארלס כנופת צופים. ההתמכרות שלו לסמים תופסת חלק נכבד מהסרט ולמרות שיש פרטים ביוגרפיים שנותרו עלומים (כמו למשל העובדה שצ'ארלס בגד באישתו עם יותר מאשה אחת והיה אביהם של כמה וכמה ילדים מחוץ לנישואים), אנחנו עדיין לא נתקפים בחילה למראה דמותו הקולנועית של צ'ארלס. הוא לא סכריני מדי ולא מתעלם מהצללים הקשים ביותר שהאפילו עליו. הבעיה השנייה הינה  ההתמקדות בחלק מסוים בסיפור תוך הזנחת החלקים האחרים. "ריי" מציג בעיקר את שני העשורים הראשונים לפעילות של ריי צ'ארלס ומתעלם לחלוטין מהשנים הפחות פופולריות של צ'ארלס. הסרט נמשך עד שנת 67' ולמעט גיחה אחת קצרה בסיום הסרט לשנת 79' אנחנו לא למדים הרבה על צ'ארלס בחצי השני של חייו. לכאורה זה יכל לפגום באיכותו של הסרט, אבל זה פשוט לא מצליח. "ריי" מתמקד בעלייתו לתהילה של ריי, בחיי המשפחה הסוערים שלו, במאבק המתמיד שהוא ניהל בשדים שרדפו אותו ובהתמכרות הקשה להרואין. אולי בשנת 67' ריי הגיע לשלווה ולמנוחה ואולי הוא הפסיק להיות רלוונטי, כך או כך, החלקים הנפקדים בחייו של ריי דווקא לא חסרים בכלל. גם כסיפור בפני עצמו, "ריי" שווה את המאמץ (ולפיכך הסרט מומלץ גם למי שלא מכיר את ריי צ'ארלס ולא מגלה עניין במוזיקת נשמה של שנות החמישים). הבעיה השלישית, שהיא גם הבעיה היחידה עליה לא הצליחו להתגבר יוצרי הסרט (ואולי לא רצו) היא ההתמקדות  בגיבור הסיפור תוך התעלמות כמעט מוחלטת מרוח התקופה בה הוא פעל, התרבות, הספירה שבה הוא התקיים וכו'. דומה כי אין מנוס מלהיתקל בבעיה הזו בביוגרפיה כיוון שמטבעה היא מתמקדת באדם אחד. ובכ"ז בשעתיים של סרט היה מקום להזכיר את אלביס, הביטלס, סטיבי וונדר, ארית'ה פרנקלין ובכלל את רוח התקופה בארה"ב של אותם ימים. העובדה שעלבו בריי  לא אחת על רקע צבע עורו אינה מספקת. העובדה שפעם אחת, בהחלטה די ספונטנית הוא ביטל הופעה בגלל שהקהל לא היה מעורב, גם היא אינה מספקת כדי ללמד על כל מה שקרה באותם ימים. האמן היחידי שזוכה לאזכור כאמן מצליח הוא סינטרה.  זה מעט מאכזב. ריי צ'ארלס, על גאוניותו והחדשנות שבו, לא פעל בחלל ריק. מהפכת הרוקנרול לא התחילה בריי ולמרות שהוא אחד מאבות המוזיקה המודרנית הוא לא פעל לבדו. לטעמי היה מקום להזכיר את מי שסבב אותו. זה לא היה פוגם בגדולתו של ריי ואלי אף להיפך, זה היה מחזק אותה. היכולת להתבלט בין כל היוצרים והמבצעים בדור שהיה כל-כך כשרוני וחדשני, בהחלט ראויה להערכה. חשוב לי לציין (במידה וזה לא הובן עד כה) שנהנתי מאוד מ"ריי". גם בגלל המוזיקה ושלל השירים המעולים שריי כתב וביצע (את חלקם הכרתי בקאברים של הביטלס). ובעיקר בגלל העבודה המעולה של ג'יימי פוקס שראוי לכל מחמאה שהוא קיבל בעקבות הסרט. לא יצא לי לראות את ריי צ'ארלס הרבה פעמים אבל מהמעט שראיתי, התרשמתי שהחיקוי של פוקס הוא אדיר. ג'יימי פוקס הפך לריי צ'ארלס ולרגע אחד אפשר היה לשכוח שצ'ארלס כבר לא איתנו. במובן הזה, שאפו ענק לפוקס. "ריי" מתמקד בעיקר בחצי הראשון לחייו של ריי צ'ארלס. הגיחות למחוזות הילדות מבוצעות, כנהוג בביוגרפיות, בצורה של פלאשבקים ויש בהם כדי ללמד על השדים שרדפו את ריי. אחיו הקטן טבע לנגד עיניו ובהיותו בן 7 או 8 איבד ריי את מאור עיניו לחלוטין. העוורות, קשה ככל שהייתה, לא הפכה את ריי לאיש תלותי. נהפוך הוא, כמו שזה נראה בסרט, ריי ידע לעשות חיים. מעל הכל, ריי צ'ארלס היה מוזיקאי ענק שהשפיע על דורות שלמים אחריו. השירים ודרך הגעתם לעולם הן הנקודות החזקות בסרט ולא בגלל שהסרט חלש, אלא בגלל שריי צ'ארלס כתב מוזיקה נפלאה וחדשנית. השילוב של רוח הרוקנרול והמקורות הגוספליים של צ'ארלס הביאו לאוויר העולם את I got a woman. מערכת היחסים הטעונה בין ריי לפילגשו הולידה את Hit the road Jack ואי אפשר לשכוח את Georgia on my mind המופלא ושאר השירים המעולים המופיעים בסרט. יהיו שילינו על העדר זווית הראייה הגזענית בסרט. לא היה קל להיות מוזיקאי שחור בשנות החמישים (ומי שרוצה דוגמה מוזמן להקשיב ל Baloney again של מרק קנופלר) ובמובן הזה, ריי צ'ארלס לא שונה משאר גיבורי התקופה (ליטל ריצ'ארד, צ'אק ברי), ובכ"ז הזווית הזו מעט הושמטה. ואולי טוב שכך. ריי לא מתיימר להציג את עצמו כגדול המרטירים של המוזיקה השחורה וההחלטה שלו, שלא להופיע בפני קהל שאינו מעורב, מוצגת גם בסרט, כהחלטה שהתקבלה בלהט הרגע. אני נהנתי מאוד מ"ריי", זה לא שהסרט לא יכל להיות טוב יותר (כי הוא בהחלט יכל) אבל המוזיקה, בשילוב המשחק המדהים של ג'יימי פוקס, בשילוב התקופה שאהובה עליי במיוחד, לא איפשרו לי אחרת.