הבלוג של אילון

קשה לי אפילו להתחיל להסביר את גמר ליגת האלופות מאמש. קשה לי. ליברפול שלי ירדה למחצית בפיגור 0-3 וזה נראה כמו ערב די משפיל. התחושות שלי התחלקו בין "אולי אני כבר לא אראה את המחצית השנייה" (כי זה בסדר להביס קבוצה שאני אוהד אבל אף אחד לא צריך לצפות ממני לשבת ולראות את זה) לבין "אני פשוט לא מאמין שבסוף הערב, אבי רצון העגלגל הזה יעלוץ על חשבון ליברפול שלי" (למרות שאני לא מתעב אותו כבעבר, המחשבה על ציטוטים מהגאזטה דלה שמאטע פשוט החליאה אותי). רק אלוהים יודע מה גרם לי לחזור למחצית השנייה. וזה לא שלא היו לי דברים לעשות, דווקא היו, אבל לא יכולתי לנטוש את ליברפול שלי בעת צרה. הקאמבק של ליברפול אתמול, שייך לספרי האגדות של הכדורגל. באמת. זה אפילו גדול יותר מהקאמבק המופלא של מנצ'סטר נגד באיירן לפני 6 שנים (אם כי חייבים להודות שבמקרה של מנצ'סטר, כיוון שהקאמבק בוצע נגד קבוצה מגרמניה הוא שווה מעט יותר). אם אני אגיד שלא האמנתי בכוחות של ליברפול לחזור זה יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. סה"כ קיוויתי שבספרי ההיסטוריה לצד הכיתוב "2005:" לא יהיה רשום מילאן-ליברפול 5-0 או משהו בסגנון. קיוויתי שליברפול תשמור על כבודה העצמי. בשער של ג'רארד עוד הסתכלתי. כנ"ל לגבי זה של שמיצר. בפנדל של אלונסו כבר לא יכולתי להסתכל. אני כבר בן 29 ואסור לי להעמיד את הלב שלי במבחנים שכאלה. אוהד אמיתי יגיד שבהדיפה של דודק בדקה ה-118 הוא כבר ידע שליברפול תנצח. אוהדים אופטימיים הם כאלה. תן להם סימן קטנטן והם מיד יהיו משוכנעים שהמשחק שלהם. אני לא. באתי כדי לסבול, אחרת לא הייתי אוהד הפועל. כל עוד יש צ'אנס, קטן שבקטנים, שהקבוצה שלי תפסיד את המשחק, אני משוכנע שהיא תמצא את הדרך. לא נורא, כבר התרגלתי. התחושה, אגב, ממכרת. אוהדי מכבי ת"א כדורסל לא יבינו זאת לעולם. הנצחון מעמדת האנדרדוג שווה מיליון נצחונות מעמדת היתרון הברור. את הפנדלים רק שמעתי ולא ראיתי. לא יכולתי לראות. הלב וכאלה. בשלב של You'll never walk alone הייתי כבר אחרי שיחה לארה"ב (למי שהוריש לי את ליברפול עוד בתור ילד, אבא שלי), אחרי SMS-ים עם "הקורצת" (שהצליחה לפרגן למרות שהיא אוהדת מנצ'סטר, באעהעה) ואחרי שדמעתי קצת לקראת סוף השיר. Walk on, Walk on, with hope in your heart, and you'll never walk alone, you'll never walk, alone.

ליברפול זכתה אתמול בגמר ליגת האלופות ועכשיו היא אלופת אירופה. וואו. הקבוצה הזו, שמלווה אותי עוד לפני הפועל ת"א והביטלס היא אלופת אירופה. כבר שכחתי את התחושה. איך זה מרגיש שקבוצה שאתה אוהב באמת זוכה בגביע ולא קבוצה שכפו עלייך בגלל שנולדת בארץ (בניגוד לרוב שחקניה). אני מקווה שאופ"א תמצא את הדרך לשלב את ליברפול בליגת האלופות בשנה הבאה. קשה לי להאמין שלא. חייבים לתת להם להגן על התואר. זה קל מאוד לאהוב את הקבוצה שלך כשהיא זוכה בגביעים וקשה מאוד להתמיד ב-15 שנים ללא אליפות שבהן אתה רואה את מנצ'סטר הזחוחה וארסנל האפורה לוקחות אליפויות. למרבה המזל, אי אפשר להחליף קבוצות, בטח שלא את ליברפול, אהבתי הראשונה.