הבלוג של אילון
"אין כמו עכשיו בשביל לדעת כמה פעם היה טוב" (חבר של עידן עמיאל) |
| 6/2005
דו"ח צפייה: מדורת השבט - מיכאלה עשת, חני פירסטנברג, משה איבגי.
לפני כחודשיים נקלעתי לדיון עם סייקו לגבי "מדורת השבט". למרות ששנינו לא הסכמנו על טיבה וטבעה של הציונות הדתית והנכונות שלה להיחשף בפני העולם, הייתה בינינו הסכמה אחת עיקרית: "מדורת השבט" הצליח בעיקר מפני שממסד הקולנוע "השמאלני" התרשם לטובה מכך שבמאי הסרט, יוסף סידר, היה מוכן להציג את הציונות הדתית כפי שהיא באמת (על מגרעותיה ומחדליה). אותו טריק שהצליח ב"ההסדר" הצליח לסידר שוב. הממסד שמח לראות שגם בציונות הדתית שמתיימרת להציג את עצמה כנעלה וטובה יותר, בעלת אמונה וערכים ובזה לריקנות שבחילונות, יש כאלו שמוכנים להודות שהעשבים השוטים מאכלסים חלקים גדולים בערוגה ושגם מלח הארץ הוא לפעמים מריר. אני מסכים עם סידר. במקום להיאחז בתפיסת עולם אליטיסטית ובאידיאולוגיות בעייתיות, עדיף להודות שהציונות הדתית, כמו כל אורגניזם חברתי, סובלת מהבעיות שלה. מי שקרא לאחרונה חלק מיומני הניתוק שנוחתים עלינו מכל עבר יכל לראות בדיוק על מה אני מדבר. הם באמת חושבים שהם טובים מאיתנו: בחינוך, בתרבות, בציות, באורחות החיים. למרות כל מפגעיה של החילוניות, כאורח חיים וכדרך מחשבה, אני עדיין דבק בה ומעדיף אותה על-פני כל ברירה אחרת. את מערכת היחסים שלי עם הבורא אני מנהל באופן פרטי ולא מכריח אף אחד אחר. בניגוד לציונות הדתית, אני גם לא מדבר בשמו. בכל מקרה, כל הפתיחה הזו והאזכור של הדיון עם סייקו נועדו להגיד בעצם את הדבר הבא: "מדורת השבט" הוא סרט ממש-לא-משוּ, ואני אומר את זה בלשון המעטה. אהבתי אותו כמו שאני אוהב א-פריורית כמעט כל סרט ישראלי. נהנתי ממנו כמו שאני כמעט תמיד נהנה מסרטים-דוברי-עברית והוא היה מעניין לי ונעים לי (לך תזכור, עברו כמעט חודשיים מאז שראיתי אותו) אבל קשה להגיד עליו שהוא יצירת מופת. בסיכומו של עניין הוא עוד סרט ישראלי בשורה של סרטים מוצלחים שהקולנוע בארץ מצליח לנפק. עלילת הסרט מתרחשת בשנת 1981. רחל גרליק היא אלמנה ולה שתי בנות. האחת, אסתי (מאיה מרון) היא מרדנית ומצויידת ביוּדָלֶוי כחבר (עברו חודשיים מאז שראיתי את הסרט ואני משוכנע שהוא עדיין מחפש את עצמו בעלילה). השנייה, תמי (חני פירסטנברג המקסימה), ילדה-של-אימא שמתאהבת באושרי כהן (טוב כתמיד) שהוא הערס הפואטי והנחמד בחבורה של ערסים-ירושלמיים-ייצוגיים. רחל מנסה להתקבל יחד עם בנותיה לגרעין של התנחלות חדשה המוקמת בשומרון. מובילי הגרעין (אסי דיין שהופך אט-אט לקבלן הפירוק של הציונות הדתית בקולנוע הישראלי ועידית טפרסון) מנסים לשדך לרחל בני זוג פוטנציאליים והכל כדי לשמור על התא המשפחתי המקובל. אחד מהמשודכים האלו הוא יוסי (איבגי הבלתי נלאה) שבמראהו ובהתנהגותו, שונה לגמרי מכל מה שמשודך אמור לייצג. יש כמה רגעים מצחיקים בסרט וגם כמה רגעים קשים. עשת ומרון היסטריות לפרקים בלי שום סיבה. פירסטנברג ואושרי כהן מקסימים. יהורם גאון נותן תפקיד ענק ומצחיק לאללה בתור אחד מהמשודכים הפוטנציאלים של רחל. סך-הכול, הסרט הזה מבקר את הציונות הדתית אבל אם היה לי יותר כוח להתעמק בו, יכול להיות שהמסקנה העיקרית הייתה שהוא בעיקר, סרט על נשים ועל מקומה של האישה בחברה של משפחות גרעיניות. מאמצי השידוך שטפרסון משקיעה במיכאלה עשת מבהירים בדיוק רב עד כמה מפחידה יכולה להיות אישה אחת קטנה ביישוב שכולו משפחות גרעיניות. למרות העדר ההתרשמות מהסרט, אני עדיין טוען בתוקף ששווה לראות אותו, לפחות תדעו על מה כולם מדברים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
