הבלוג של אילון

האמת חייבת להיאמר, הייתי הכי סבלני בעולם בכל הקשור למשינה. בכל זאת, הלהקה הישראלית הכי אהובה עליי. הייתי סבלני ולא נתתי לאף אחד ללכלך עליהם ועל הסיבות לאיחוד. חיכיתי בסבלנות לאלבום החדש למרות ש"חמור עיוור" ו-"ואולי עכשיו" נשמעו לי סתמיים למדי. אבל האמת חייבת להיאמר, "רומנטיקה עתידנית" הוא במקרה הטוב עוד אלבום בינוני של משינה. בניגוד לרוב מבקריו של האלבום אני לא מוחה על הדריכה במקום. קשה לצפות מיובל ושלומי שילמדו טריקים חדשים, מהבחינה הזו זה בסדר. אני חושב שאת הבעיה העיקרית באלבום אפשר לחלק לשניים. קודם כל, היעדר האנרגיה. משינה נשמעת כמו להקה עייפה. מאוד. במובן הזה, "להתראות נעורים שלום אהבה" נשמע ערני הרבה יותר. זו תופעה שקשה לי להבין. כמי שרואה את האיחוד של משינה כהחלטה טהורה שלא הונעה ממניעים ציניים וכמי שמשוכנע שהחברות בין המשינאים היא על-אמת ולא סתם מסחרה, קשה לי להבין את העדר האנרגיה הזה. חמישה חברים טובים שמנגנים ביחד כבר למעלה מעשרים שנים יכלו להפיק מעצמם הרבה יותר אנרגיה. הם אמנם בני 40 פלוס אבל מדובר במלכודת שרבים וטובים בעולם הרוק כבר הצליחו להתגבר עלייה (ומשינה הוכיחו יותר מפעם אחת שאין להם שום בעיה להיות "מושפעים" מרבים וטובים). ב"רומנטיקה עתידנית" משינה גוססת מהר יותר מ-R.E.M בכל האלבומים שיצאו מאז שביל ברי עזב. הבעיה השנייה היא השירים. אולי זו בעצם הבעיה הראשונה. אני חושב שהדבר היחידי שהוא יותר גרוע מלהגיד על שירים שהם רעים, הוא להגיד שהם סתמיים. לא נעים לי (אני באמת ובתמים מאוד אוהב את משינה) אבל השירים ב"רומנטיקה עתידנית" גובלים בסתמיות. ישנם רגעים בהם הרמה עולה. ישנם רגעים בהם זה מצליח להישמע טוב, אבל למרבה הצער מדובר ברגעים בודדים. אם לשפוט את השירים אחד לאחד, הרי שאין בכל האלבום, שיר אחד שראוי להיכנס לרשימת עשרים הגדולים של משינה (במאמץ תוציאו ממני ש"התשובה" אולי יכל להיכנס וגם זה בקושי). אם לשפוט אותם כחטיבה אחת, הרי שהם חטיבה אנמית במיוחד. אם זה לא הטקסטים אז אלה הלחנים. אם אלה לא הלחנים אז אלו המלודיות. אם זה לא זה ולא זה אז זה ההעתקות. בכלל, ב"רומנטיקה עתידנית" משינה הצליחו לשבור שיא של עצמם: הפזמון של "בסיפור שלא נגמר" אחת היציאות היותר סבירות באלבום, מועתק, אחד לאחד מ"נקודה בים" מאלבום הסולו השלישי של יובל. אגב, אם כבר הזכרנו, לפני כשנתיים-שלוש יצא אלבום הסולו של יובל (בהפקה של נושי פז) שהיה אנרגטי ומהודק וכלל עשרה שירים מוצלחים למדי. לפני כשנתיים יצא אלבום הסולו של שלומי ברכה (בהפקה של שחר אבן-צור) שהיה אקספרימנטלי. השד יודע למה, המפגש בין שני היוצרים המצליחים האלה נגמר באסופה כל-כך חסרת חיים של שירים יד שנייה. ישנם גם כמה רגעים יפים באלבום: "התשובה", "הייתי אתמול" שנכתב ומושר בידי איגי דיין, ו"ילדתי" (שנכתב בשיתוף עם אהוד בנאי) בהחלט מזכירים את הלהקה שאני כ"כ אוהב. מה זה בעצם אומר ? ששיתוף הפעולה בין בנאי לברכה נידון לכשלון. הרי האלבום מצליח להתרומם רק כשישנם כותבים אחרים בתמונה. אה, שכחתי את שירי הדאחקות. יש כמה כאלה, אחד מהם מוצלח במיוחד "קויפק מויאק קאפוט" (שזה "כלב משוגע מת" בטורקית) ואם לא הייתי יודע טוב יותר הייתי אומר שזו בעצם דאחקה על חשבון יוסי בנאי.

למרות כל האמור לעיל, "רומנטיקה עתידנית" הוא לא בזיון. הוא פשוט אלבום לא מוצלח. אם הייתי יכול להיות בטוח במאה אחוז שמשינה יוציאו אלבומים נוספים עם חומר חדש (כשעוסקים במשינה, המילה "חדש" היא יחסית כמובן) הייתי יכול להיות סלחני יותר. אם נגזר עלינו לחיות עם "רומנטיקה עתידנית" כאלבום האחרון שמשינה הוציאו יחד, אז אני מעדיף לבוז לאיחוד הזה.