הבלוג של אילון

בערך דקה וחצי לסוף האלבום של פיטר רוט אמרתי לעצמי (ולא בפעם הראשונה מתחילת האלבום) "יא אללה, כמה שפיטר נשמע כמו שם-טוב לוי". ואז, מבט קצר בקרדיטים גילה לי שאני באמת שומע את שם-טוב לוי שבא לעשות קצת קולות ולתת סולו יפיפה בחליל-צד. יש סמליות די גדולה בכך שפיטר בוחר לארח דווקא את שם-טוב לוי. במשך אלבום שלם הוא עשה את מירב המאמצים להישמע כמו שם-טוב לוי ודקה וחצי לסוף הוא נכנע ומארח אותו כדי שחס וחלילה לא נפספס את הרפרנס הברור מאליו. שיהיה ברור, אלבום הבכורה של פיטר רוט לא רע בכלל אבל אותי הוא איכזב, בעיקר לאור הציפיות שהיו לי אחרי ששמעתי את "היא אוהבת" ו-"צחוק הגורל". למרבה הצער, הסתבר ש"צחוק הגורל" הוא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. פיטר רוט הוא אחד מהמוזיקאים המבוקשים ביותר, בעיקר בגזרת שיינקין-קינג ג'ורג'-אלנבי. הנסיון והכשרון שלו באים לידי ביטוי לכל אורך האלבום. בכל הקשור לעיבודים ולהפקה האלבום מצויין, לא פחות. הבעיה מתחילה בשירים עצמם, טקסטואלית וסגנונית. אם את הטקסטים עוד אפשר לתרץ בחברות שבין פיטר רוט לדן תורן (שכתב איתו את רוב שירי האלבום ובהתאמה הם גם נשמעים כמו טקסטים של שני חברים שלא לגמרי יודעים על מה לכתוב) הרי שהבחירה הסגנונית, אחידה ככל שתהיה, לא לגמרי עוברת. מתישהו, לאורך הקלטת האלבום, מישהו היה צריך להזהיר את פיטר שהפער בין מחווה לפארודיה הוא קטן מדי. אני מבין איך פיטר רצה באלבום הבכורה שלו 'לעשות כבוד' לכל מי ומה שהשפיע על דרכו המוזיקלית אבל התוצאה הסופית נשמעת כמו אלבום קאמבק של גרי אקשטיין ולא כמו אלבום הבכורה של המוזיקאי הצעיר העסוק ביותר בארץ (או לפחות במשולש הרחובות שהזכרתי קודם). "פיטר רוט" עשוי לעילא ועילא, אין ספק, אבל לוקה בנושא העיקרי: השירים. פעם זה נשמע כמו גרי אקשטיין (לא מודה), פעם זה נשמע כמו ELO (צחוק הגורל), פעם זה נשמע כמו לני קרביץ (אוטופיה), פעם זה נשמע כמו עודפים של צ'רלי מגירה (לוקס) ופעם זה נשמע כמו עוזי חיטמן (שיר הפנימייה). עקרונית, כל האמנים שהזכרתי לעיל הם טובים ומצוינים אבל בסה"כ זה מצטבר לכדי אלבום מאכזב (שעשוי טוב מאוד) של זמר בינוני שהוא מפיק מצויין.