הבלוג של אילון

nהדיון הקבוע המלווה כל סרט חדש של וודי אלן בשני העשורים האחרונים עוסק בשאלה מהותית מאוד: האם וודי איבד את "זה" ? לשאלה זו יש תת-שאלה: האם קצב עשיית הסרטים של וודי אלן הוא זה שגורם לו לאבד את "זה" ?

התשובה בשני המקרים היא כן. הוא בהחלט איבד את "זה" וקצב עשיית הסרטים שלו בהחלט מסייע בנידון, אלא שבתור מעריץ וודי אלן אמיתי אני טוען שהשאלה היא לא מה הוא איבד אלא את מי זה מעניין. אני בשום פנים ואופן לא יכול לצפות מוודי אלן שינפיק בכל שנה "אנני הול" חדש או "מנהטן" חדש. אני כן יכול לקוות שהוא ישחזר הצלחות מינוריות יחסית כמו "אפרודיטה הגדולה" או "Small time crooks". למעשה, אני אפילו לא מעוניין ב"אנני הול" חדש בכל שנה כיוון שזה ישחוק במהירות רבה את הקסם של הסרטים הישנים יותר. הדיון סביב הקריירה המדשדשת של וודי אלן מזכיר לי את ההתייחסות האמביוולנטית שיש בד"כ סביב אלבומים חדשים של REM למשל. מהצד האחד נעים לי תמיד לשמוע שירים חדשים של הלהקה הגדולה הזו, מהצד האחר אני יודע שהקסם של Automatic כבר לא יחזור. במקרה של אלן, אין הרבה למה לצפות. בשנים האחרונות הוא התביית על תבנית של קומדיות-לייט שמתקיימות בד"כ ביקום היאפי של ניו-יורק. לפעמים יש חריגה מהתבנית לטובת שינוי בז'אנר ("מתוק ומרושע") בתקופה ("קללת אבן העקרב הירוקה") או בזהות השחקן שמגלם את אלן (לפעמים זה הוא בעצמו, פעם זה היה קנת' בראנה, פעם ג'ייסון ביגס ובמקרה הנוכחי, וויל פרל המבריק). איך שלא יהיה, זה תמיד מרגיש כמו סרט של וודי אלן. אותו הומור, אותם ניואנסים אותו הכל. מי שאוהב את זה ימשיך לאהוב, מי שסולד מזה, מפסיד בגדול. עקרונית "מלינדה ומלינדה" הוא אחד מהסרטים הפחות מוצלחים של וודי אלן. הרעיון הכללי בהחלט נאה, הביצוע של וויל פרל לדמות של וודי אלן מבריק אבל בכללי הסרט לא מתרומם והפואנטה שהוא מנסה להעביר היא מיותרת במקרה הטוב ונקברת תחת ביצוע מגושם במקרה הפחות טוב. באופן אישי אני לא רואה את קווי ההשקה והשוני בין הטרגדיה לקומדיה כמיוחדים עד כדי כך שהם שווים סרט. מהצד האחר, אם כבר סרט על דבר שהוא כ"כ ברור, עדיף שוודי אלן ייעשה אותו.