הבלוג של אילון

עונת המלפפונים נמצאת בעיצומה וכבר עכשיו אפשר לומר עליה שני דברים עיקריים:

1. זו העונה שבה המעורבות של העיתונים היא הכי משמעותית.

2. זו העונה שבזכותה השם צריך להשתנות מעונת המלפפונים לעונת הברווזים (העיתונאיים).

לפני שבוע הזכרתי את סטיבן ג'רארד הגיבור של החצי הראשון של העונה. ג'רארד שהוליך את ליברפול לזכייה בגביע הצ'מפיונס ליג החליט לעזוב את הקבוצה שמיהרה לפרסם הודעה רשמית. 24 שעות מאוחר יותר הוא התחרט והחליט להישאר למרות שבצ'לסי הציעו לו משכורת עתק ובריאל מדריד הציעו לו משכורת עתק ועוד כמה לירות.. הדבר המדהים בכל הסיפור הזה הוא איך הסיקור המופרז השפיע עליי. יום שלישי כשג'רארד היה בחזקת עוזב הייתי מבואס. ביום רביעי נשמתי לרווחה (פרקטית!) כשהוא החליט להישאר. כל זה בזמן שאני מתלבט לגבי תואר שני, כשיש לי התפתחויות בעבודה ואני צריך להיות עם יד על הדופק, כשאני משוכנע שההקרחה שלי התחילה ובשבוע שבו היו לי שני דייטים. בכל הבלגאן הזה מצאתי זמן להתבאס ולהתרגש מג'רארד. זה בהחלט מוגזם. כל האהבה שלי לליברפול לא הכינה אותי למצב הזה. אני בסה"כ קורבן של הסיקור העיתונאי המופרז. לכולם יש מה להגיד, כולם יודעי דבר, כולם שלחו את ג'רארד לריאל/צ'לסי וכולם ידעו לספר על הכעסים שלו מול ליברפול. כולם פשוט השתגעו. זה העניין.

אבל, אם המקרה של ג'רארד שהוא באמת שחקן מוביל ומחזיק גביע הצ'מפיונס יכול להיות מתויק תחת הכותרת "נו, מילא", המקרה של יוסי בניון כבר עובר כל גבול. יוסי בניון שחקן מוכשר, אין ספק, אבל פגרת הקיץ הנוכחית לימדה אותנו משהו על כוחה של עיתונות. מי שקורא את העיתונים בארץ יכול לחשוב שבניון הוא מינימום יוהאן קרוייף צעיר או קאקא או רונאלידיניו. הוא לא. ממש לא. הוא שחקן מוכשר עם עדת סוכנים דפוקים לאללה. זה כל מה שהוא. עיתון תל-אביב ניסה לרמוז לפני כשבועיים (די בעדינות יש לציין) שהמצב של בניון רחוק מלהיות אידיאלי. הרבה עשן בלי טיפת אש. בסופו של עניין ישנה קבוצה אחת (פ.ק. מוסקבה) שנורא רצתה את בניון שסרב ללכת לליגה הרוסית וכיום יש שתי קבוצות שמתחרות על שירותיו: בולטון ווסטהאם. מדובר בקבוצות מהדרג השני-שלישי באנגליה כשבולטון, שתשחק השנה באירופה, נמצאת בהתקדמות גדולה ווסטהאם רק חזרה השנה לליגת העל ותמחפשת לתקוע בה יתד. הבחירה לא קלה. לו אני בניון, הייתי מוותר על כמה לירות והולך לבולטון (בניגוד לעצתו של אבי מלר) בעיקר כדי להיות חברתו של טל בן-חיים שהפך לשחקן הרכב בקבוצה. בכל מקרה, תהיה בחירתו של בניון אשר תהא, אני במקומו הייתי זוכר טוב-טוב את הקיץ הזה. את מעט הכבוד שעוד היה לו בעיני הוא הצליח לאבד בגלל תעלולי הסוכנים שלו. מההתעניינות של כל העולם הסתבר שבניון מעניין אך ורק קבוצה רוסית שעד הקיץ לא שמענו את שמה. זה הכל. אולי בארץ זה מרשים מישהו. הסוכן שלו "מדליף" לכולם שבניון עומד לחתום בברצלונה ומפה לשם מתחיל להתגלגל גל של שמועות שעושה לבניון כבוד בארץ. בעיני זה מאוס. יצירת העניין המלאכותית הזו היא בזויה. אגב, בכל הקשור לבניון זה לא מפתיע. אני יודע שכולם אוהבים לחשוב עליו כעל ילד טוב דימונה שהתחתן עם אוהבתו מהתיכון אבל אני מעדיף לזכור לו את המכות עם ישראל כהן (שלא הגיב), את היריקה מישראל כהן שאחריה הוא שכב והתקפל כאילו כהן ירה עליו ואת הסירוב להתחלף תחת אלי כהן (אולי יש לו בעיה עם השם כהן). התדמית הנקייה של בניון עוזרת לפרסומות של גבינה אבל היא לא מחזיקה מים. ממש לא. עכשיו היה לנו את הקיץ הזה. קיץ שבו אבדה טיפת הכבוד האחרונה כלפי "הילד". אגב, הוא גם לא כ"כ ילד. הוא כבר בן 25+. זה לא מעט. אני רוצה לסיים בטריגר לפוסט הזה. אחרי שבמשך כל היום קראתי שבניון רק צריך לבחור בין בולטון או ווסטהם, נכנסתי לאתר Teamtalk  הבריטי. הייתה שם כתבה שבה התראיין מנהל ווסטהאם, אלן פארדו. אני לא לגמרי בטוח שהוא באמת מתכוון להחתים את בניון. מה שבטוח הוא שהוא בחר שלא להזכיר אותו. למעשה הוא סיים את הכתבה במילים הבאות: אם איזשהו שחקן מבוסס חושק באתגר של לבוא ולהצעיד אותנו קדימה אני כולי אוזן, במידה והם רוצים ליצור עימי קשר". אף מילה על בניון או רונן קצב סוכנו הבלתי נלאה. לא ה-Israeli wonder ולא ה-Israeli magician ולא ה-Dimonian wizard ולא כלום. כאילו שזה לא קרה. כאילו שהסוכנים של בניון לא למדו כלום.

יוסי, ילד שלי ממולח