הבלוג של אילון

שמוליק פרומוביץ' לא זכר אותי. לפני כמה ימים אביהו פגש אותו בחנוכת דירה של דנה וחברה שלה ושאל אותו אם הוא זוכר אותי והוא לא זכר. אמנם אביהו ודודי היו שיכורים קצת ואביהו קצת צחק כשהוא שאל את פרומוביץ' אם הוא זוכר אותי, אבל בשורה התחתונה, פרומוביץ' לא זכר, או שאולי זכר אבל העדיף להעמיד פנים שהוא לא זוכר. ולחשוב שדיברתי עליו כל-כך הרבה בתקופה האחרונה.

אביהו ודודי לא שותים בד"כ. אביהו בד"כ שותה תה ודודי שואב דייאט-קולה. אם הם לא היו שותים בחנוכת בית של דנה אז יש סיכוי ניכר שהם היו יושבים ליד פרומוביץ' ובכלל לא מזכירים את השם שלי. אבל הם שתו. ובגלל שהם שתו, אביהו אזר מספיק אומץ בשביל לגשת לפרומוביץ' ובשיא הרצינות לשאול אותו: "אתה זוכר את הבלוג של אילון (במציאות פה היה אמור להגיע השם שלי אבל אני לא אמסור אותו, אפילו לא בשביל פרומוביץ'). נו, הבלוג של אילון. הבלוג של אילון, אתה לא זוכר אותו ???

אבל פרומוביץ' לא זכר או שלפחות היה לו נוח להעמיד פנים שהוא לא זוכר. איך שלא יהיה, הייתי בחזקת לא קיים מבחינתו.

את פרומוביץ' הכרתי בצבא. אני מניח שלהגיד שהכרתי אותו תהיה הגזמה ניכרת. הוא היה חבר של דודי שהיה חבר שלי וישב איתי באותו משרד. אני הייתי עובד במשמרות לילה ודודי היה עובד בבקרים, כמו ג'ובניק אמיתי. מדי פעם, כשהייתי נמצא במדור בבוקר, פרומוביץ' היה מגיע ומתיישב ליד דודי. קשה לי להגיד שאני זוכר אותם משוחחים או משהו כזה. האגדה (בדמות דודי) היא שפרומוביץ' היה חבר של אביהו בימי הילדות בפתח-תקווה ומשם הוא הגיע ללד'בר עם דודי שעבד ביחידה אחרת ולא היה קשור כהוא זה לפרומוביץ'. דודי בדרך כלל היה מאוד מאוד עסוק או שהוא תמיד ידע להעמיד פני עסוק כדי שהמפקד שלנו לא ישגע לו את השכל עוד יותר. המפקד שלנו היה תמיד בטוח שדודי עובד עליו. הייתה בדודי התכונה הזו. גם עליי הוא חשב אותו דבר אבל אותי הוא פגש פחות. היה משהו במראה האשכנזי של דודי ושלי שהתיש אותו. בירכתיי מוחי אני עוד מסוגל לשמוע את הקול הצרוד שלו אומר: "אני יודע שאתה עובד עליי..."

אף פעם לא הוצגתי רשמית או לא רשמית בפני פרומוביץ'. אני מניח שאלמלא סיפור זה או אחר ששמעתי עליו, לא הייתי יודע שהוא זה הוא ולא אחד אחר שסתם דומה לו. פעם שמעתי את דודי והילה מדברים ודודי התייחס לפרומוביץ' כאל "ההוא עם הדובון והעיניים הכחולות" וככה לפחות הבנתי על מי הוא מדבר. הוא באמת תמיד לבש דובון. כל הזמן. למעשה, אני לא חושב שבכל הפעמים שראיתי את פרומוביץ' במהלך ימי חיי הוא לבש משהו אחר חוץ מהדובון הצבאי הכבד. ועכשיו כשאני חושב על זה הייתי צריך לשאול את אביהו ודודי מה פרומוביץ' לבש בחנוכת בית של דנה. אני משוכנע שהוא כבר נגמל מהדובון והוא בטח היה צריך להחזיר אותו בבקו"ם אבל אולי בכל זאת הוא מצא איזה תחליף שישמור מעט על הרוח הפרומוביצ'ית שלו. וככה אני זוכר אותו. עיניים כחולות עמוקות ודובון. כל הזמן דובון. אני לא חושב שהוא ודודי דיברו אי פעם על משהו ואני לא חושב שהם אי פעם הלכו לאנשהו. אני לא מאמין שדודי ירד איתו לשק"ם (ובגד בנו עם חברים אחרים). ובכל זאת פרומוביץ' נחרט לי בזכרון. איש קטן עם עיניים כחולות ודובון. לימים, כשנשב אצל דודי בבית, אביהו יזכיר את פרומוביץ' כעניין של מה בכך. כאילו מדובר באחד האדם.

יש אנשים שעוברים אצלך בחיים ולא משאירים לך שום זיכרון. פרומוביץ' הוא אחד מהם. אני לא זוכר ממנו כלום. ואם דודי לא היה אומר לי את העניין עם הדובון כנראה שגם את זה לא הייתי זוכר. מי בכלל יכול לזכור מה שקרה לפני כל-כך הרבה שנים ? היינו ילדים. באמת. ובכל-זאת משהו בשם הזה, בהווייה הפרומוביצ'ית נשאר איתי עמוק בלב, לאן שלא אלך.

כוסית וירטואלית מושקת לחיי אחד שמואל פרומוביץ' מפתח-תקווה. בחור עם דובון ועיניים כחולות שפוחד מפורטו-ריקנים ומישראל גוריון, שהכרתי כשהייתי בן 20 ושתמיד חשבתי שיש לו שם מצחיק.