הבלוג של אילון
"אין כמו עכשיו בשביל לדעת כמה פעם היה טוב" (חבר של עידן עמיאל) |
| 7/2005
מצב רוח ג'ו קוקר
כן, אני יודע שזה נשמע כמו שם של שיר של רוטבליט או כותרת לטור מופלץ של יאיר לפיד/יהונתן גפן אבל זה פחות או יותר המצב-רוח שלי לאחה"צ הנוכחי. שום דבר מיוחד. חוץ מהעובדה שחם לי ברמות בלתי נסבלות ממש, שהייתי הצהריים באירוע ואכלתי בכמויות שאני כבר לא רגיל אליהן (וקשה לי להאמין שאני אשכרה אומר משפט שכזה) ושלא הצלחתי להירדם (וזה די רגיל), אין שום דבר מיוחד. ובכל-זאת, בבטלה הכפוייה מול המחשב, בשעה האחרונה, ג'ו קוקר מלווה אותי. אף פעם לא הייתי ממעריציו. התנועות שלו (שילוב בין ראומטיזם לבעיה מוטורית קשה במיוחד) מעצבנות אותי. אני לא מגדולי החסידים של הבלוז כך שהקול שלו בהחלט לא עושה לי את זה ובכל זאת, בשנים האחרונות, ובעיקר בשעה האחרונה, אני לאט לאט נמלך בדעתי. השינוי החל עם הוצאת Night calls. אמנם בד"כ אני צוחק על ההפקות של ג'ף לין (צוחק מתוך מקום של הערצה, שיהיה ברור), אבל במקרה הזה, השילוב של התופים הכבדים והבס הסטטי, ישבו בול על קוקר של תחילת העשור הקודם. Night calls הוא אחד משירי הלילה האהובים עליי וגם אחד מהחיקויים המוצלחים ביותר שיש לי ברפרטואר (כשנחה עליי הרוח). כמי שגדל מאוח מדי מכדי להכיר ולהתרגל לבילי הולידיי, ג'ו קוקר ויובל גורביץ' הם בערך שני הדברים הכי מיינסטרימיים שאני יכול להרשות לעצמי לשמוע כדי להרגיש בכל-זאת קצת מיוחד. אם הייתי יאיר לפיד של אמצע שנות השמונים אז עכשיו הייתה צריכה לבוא פיסקה על איך זה שלשמוע את ג'ו קוקר תמיד מזכיר לי וויסקי/מרלבורו אדום/איש עם גרון מברזל/אגרוף או כל אחד מהדברים שהיו אמורים לאפיין גבר-גבר של פעם. עכשיו כשאני חושב על זה, כנראה שטעיתי. כל מי שרצה להרגיש מיוחד שמע טום ווייטס. קוקר זה לחננות. הצהריים, אני חננה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
