הבלוג של אילון

התמה המטאפיזית, פראפסיכולוגית, א-נורמלית ונגזרותייה השונות, הפכה לפופולרית מאוד בקולנוע של השנים האחרונות. בד בבד עם עליית קרנה של התמה הזו התפתחה התיאוריה שלא את הכל צריך להסביר ושלפעמים עדיף להשאיר שאלות פתוחות ונושאים לא סגורים. לפעמים מותר לטמטם את הקהל במשך שעתיים בשביל דקה אחת קצרה ולפעמים הדקה הזאת לא מגיעה בכלל. סרטים כאלה, מעניינים ככל שיהיו שייכים לז'אנר שחברי הטוב דודי מכנה "מעצבנים". ולגמרי בצדק. אני לא מתייחס לכל הבעיות שקיימות ב"לידה" (וקיימות המון) אלא מתייחס רק לסיפור המסגרת של הסרט, התהיות שהוא מעלה והדרך שבה בחר הבמאי לפתור אותן. מבחינתי, למרות האהבה העצומה ל"מלהולנד דרייב", לא כל סרט שמסתיים בריצה לאינטרנט הוא סרט טוב. האמת, לא שווה יותר מדי להרחיב על הסרט. כולם דיברו על הסצינה שבה ניקול קידמן נכנסת לאמבטיה עם ילד בן 10. מדובר בסצינה זניחה. אף אחד לעומת זאת לא דיבר על זה שכל הסט-אפ של הסרט מוזר לחלוטין. הבתים ירוקים מדי, אן הייש מוזרה מדי (כמו במציאות) ומה לעזאזל רוצה הסרט הזה מאיתנו ?

בקיצור, להתרחק ומהר. גם לא בשידורים חוזרים.