בגיזרת הסרטים שנשארו כמעט אחרונים בספרייה לפני יומכיפור, "איך להרוג..." יכול להיחשב כמציאה רצינית. אחת מאותן קומדיות מתוחכמות שיוצא לך לראות במקרה ולהוקיר רק אחר-כך.
קנת בראנה מתגלה כשחקן אידיאלי לקומדיות מהסוג הנ"ל (בדומה לבריטי אחר, יו גרנט, שמגלם בד"כ את העשיר המגמגם). ב"סלבריטי" של וודי אלן, בראנה עשה חיקוי מושלם של וודי אלן עצמו ואילו ב"איך להרוג..." הוא מצליח לשדרג את אותה הדמות ויוצר את פיטר מקגאוון: מחזאי בריטי בפרברי לוס אנג'לס שנאלץ להתמודד עם הרדידות והזיוף שבחים ההוליוודיים, עם במאי צעיר ומוחצן שמשבש עליו את דעתו, עם מסיבות ריקות מתוכן וראיונות עיתונאיים מתסכלים. פיטר מעשן בשרשרת, אימפוטנט, משעשע, ציניקן חסר תקנה והיפוכונדר שסובל מבעיות במעי ולוקה באינסומניה מתסכלת ("אני סובל מהתקפים ארבע פעמים בשנה וכל התקף נמשך שלושה חודשים לפחות") ונרדף ע"י אישה מתוקה שכל-כך רוצה ילד (רובין רייט-פן בתסרוקת מוזרה אבל מקסימה כתמיד), מחותנת שגולשת לסניליות משך רוב הסרט (לין רדגרייב בתפקיד ע-נ-ק), משכנים שהתברכו בכלב שמקפיד לנבוח כל לילה ומטיפוס תמהוני שמסתובב בשכונה השלווה ומעמיד פנים שהוא זה פיטר מקגאוון.
לכל התסבוכת הזו מגיעה איימי, ילדה בת שמונה שעוברת לגור יחד עם אימה בסמיכות לפיטר ואשתו. נוכחותה של איימי בחייו אמנם לא משנה אותם מהקצה אל הקצה (כפי שנהוג בסרטים אמריקאיים) אבל עוזרת לפיטור להבין ולקבל דבר או שניים בחיים.
"איך להרוג..." לא הגיעה אל מסכי הקולנוע גם בארה"ב מה שמוכיח שוב שהציבור האמריקאי (וגם הישראלי, מסתבר) לא מוכנים כנראה לקומדיה שהיא קצת יותר מתוחכמת מהקומדיה הממוצעת (בקיצור, המטופשת). קנת בראנה נותן תפקיד ענק וגם לין רדגרייב. אני אישית אהבתי. אני אישית ממליץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
