הדבר היחידי שמציל את "להיות ג'וליה" מלהיכנס לרשימת הסרטים המבאסים (פה בצד שמאל) זה ההופעה המדהימה של אנט בנינג. לרוע המזל, הדבר היחידי שיש בסרט, לטוב ולרע, זו ההופעה של אנט בנינג. לטוב, מפני שהיא באמת נותנת משחק משובח שראוי לכל המחמאות האפשריות (וכיוון שעוד לא ראיתי את "מיליון דולר בייבי" אני לא רוצה להתחיל קרב חתולות בינה לבין הילארי סוונק שזכתה באוסקר על חשבונה). לרע, מפני שהמשחק שלה, טוב ככל שיהיה משתלט על כל חלקה טובה (ואין הרבה כאלה) בסרט. היא שם, בכל מקום, לאן שלא תפנה, היא מגלמת תפקיד של "פעם בחיים" באופן מרשים למדי אבל באמת שאין בו ב"להיות ג'וליה" דבר מעבר לזה. בתאכלס זה סרט מבאס לאללה. הופעה מעולה של שחקנית בשלה שמתבזבזת על סרט מחורבן. אישטוון סאבו, הבמאי ההונגרי, עוסק די הרבה בחייהם של אמנים (מפיסטו, למשל) הפעם זה לא עבד.
בנינג מגלמת בסרט (אמרנו כבר שבכשרון עצום) את ג'וליה לאמברט, כוכבת תאטרון בלונדון של שנות השלושים. כוכבת שלוקה בכל המאפיינים של כוכבת, משוכנעת שכל העולם סובב סביבה (ואכן זה המצב בסרט הזה). היא מתאהבת, משחקת, מפלרטטת, זוממת מזימות ונמצאת בכל מקום. לרוע המזל, עלילתית זה לא מספיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
