הבלוג של אילון

כפי שציינתי בעבר, נדירים הם המקרים בהם אני מחליט שלא לסיים צפייה בסרט.

בדרך כלל אני הטולרנטי באדם ואני מאמין שבכל סרט, רע ככל שיהיה, ישנה תועלת וישנה תקנה. "תאומי הדיסקו" הצליחו לעקר את האמונה התמימה הזו ואחרי 50 דקות בלבד נפרדתי מעליהם. זה לא אני זה הם. בספרייה, על המדף, זה נראה מפתה מאוד. זה אפילו היה נחמד. הלכתי עם ליעד לספרייה, לידנו עמדה בחורה שליהגה אתנו על כל מיני סרטים והתלבטה איתנו בקול רם (רם מדי לטעמי) איזה סרט לקחת. התלבטנו בין "משפחה קטנה שלי" ל"תאומי הדיסקו". היא בכלל הציעה דברים אחרים. היה לנו נעים. באמת, זה נתן אווירה של ספרייה שכונתית כייפית כזו. הכל היה נחמד עד שהתחיל הסרט בעצמו.

בדרך-כלל, סרטים אירופאיים זוכים אוטומטית לתו איכות (יש בזה הגיון כיוון שמראש אפשר להניח שסרט שאינו אמריקאי ששרד את המיון של המפיצים, הוא כנראה סרט שווה בהחלט), "תאומי הדיסקו" משנה גם את ההנחה התמימה הזו. אפילו המבטא האירי של גיבורי הסרט לא הצליח להציל אותו מכליה. זו הייתה חוויה רעה. ארבעים דקות לסוף הסרט נכנעתי והשארתי את פיג וראנט, גיבורי הסרט, לענייניהם. בחיים לא הפסקתי בצפייה באמצע עם כל-כך מעט סימפטיה או עניין בגיבורי הסרט. בחיים לא. "תאומי הדיסקו" הצליחו להרוס גם את זה.