הקוראים האדוקים של דו"חות הצפייה ודאי שמו לב לרצף הסרטים הדפוקים שיצא לי לראות. זה לא ש"משפחה קטנה שלי" עצר את הרצף או שבר את המנחוס אבל לפחות הוא הקל במעט את הכאב. זה לא סרט טוב, ממש לא, אבל בניגוד לסרטים רעים אחרים הוא משתייך לתת הז'אנר הידוע בשם "אם-הייתי-במאי-קולנוע-אז-בטוח-שהייתי-עושה-את-הסרט-הזה-אחרת". העובדה שבתור מי שבחיים שלו לא למד קולנוע או תסריטאות, אני עמוס עצות על שיפור צורתו הסופית של הסרט לא מעידה עליי כפי שהיא מעידה על הבעייתיות שיש בסרט. חבל. במקרה הזה מדובר בפספוס. עוד הופעה מעולה של גארי אולדמן (מה עוד חדש) מתבזבזת על עריכה/תסריט/בימוי לא מוצלחים. מתיו מקונוהיי מגלם בסרט את סטיבן, איש בגובה נורמלי שהוא בן למשפחה של גמדים (אני לא יודע מה המינוח הפוליטקלי קורקט לאנשים-נמוכי-קומה-באופן-קיצוני). כשחברתו (קייט בקינסייל) נכנסת להריון לא מתוכנן מבחינתו, הוא חי בחשש שמא הילד/ה יסבלו מגמדות, מה שבהחלט אפשרי גנטית. ההתלבטות של סטיבן בולטת על רקע דמותו הכואבת של רולף, אחיו התאום והגמד שמגולם בצורה מבריקה ע"י גארי אולדמן. "משפחה קטנה שלי" הוא סרט מיוחד על אנשים שמתמודדים באומץ עם הנתונים שנתן להם הטבע. את הפנינה המרגשת הזאת הצליח הבמאי לחרב בשורת החלטות לא ברורות. חבל, באמת חבל. אני הייתי עושה את זה טוב יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
