הבלוג של אילון

אתמול הייתי בהלווייה של אמא של פולי.

פולי היא דודה שלי וכמו שאח שלי הגדיר את זה לפני הרבה שנים: היא אחת מהקרובות משפחה האלו שבשלב מסויים אתה שוכח שאין ביניכם קשר דם (כשהוא אמר את זה, אגב, זה היה בהקשר ליחסים שלי ושל גיסתי ולפיכך זה היה מאוד רלוונטי).

שושנה (אמא של פולי) נפטרה בגיל 93. זה מאוד מצחיק לגלות שגם מותו של בנאדם בשיבה טובה לא גורם לך לקבל את זה בצורה טובה יותר. זה עדיין קשה. מצאתי את עצמי בהלווייה נושך את השפתיים ומתאפק שלא לדמוע באופן פומבי. תודה לאל על המשקפי שמש. הלוויות הם ארועים קשים. בניגוד לצִעצוּע הנוצרי (כפי שראיתי בסדרות וכו') ההלווייה היהודית היא ארוע קשה. כל המשפחה והמוקירים מתכנסים ונעמדים מול אלונקה מחלידה שעליה שוכב מי שעד לפני זמן קצר היה כל-כך חי וכל-כך איתם. מצאתי שההלווייה ביהדות משמשת כתזכורת מתמדת לכך ש"מעפר באת ואל עפר תשוב".

את אמא של פולי אני זוכר מאז שאני זוכר את עצמי. הייתי פוגש אותה בארועים משפחתיים וכיוון שגדלתי כמעט-נטול-סבתות-לחלוטין הרי ששושנה הייתה אחת מהאופציות הטובות ביותר. היא הייתה אישה קטנה וחייכנית שתמיד דיברה במבטא ארגנטינאי כבד. מאוד אהבתי את זה. הארגנטינאים הם הגירסה השמחה יותר של האשכנזים. הם נורא משפחתיים ונורא alive (יכול להיות שאני מכליל ומפליל עדה שלמה ולפיכך נסתפק בלהגיד שכל הארגנטינאים שהכרתי דרך המשפחה של פולי הם כאלה).

אחד מהדברים שמדהימים אותי תמיד הוא לגלות כמה מעט אתה יודע על האנשים שסובבים אותך. רק ביומולדת 90 שלה גיליתי על הקשיים שהיו לשושנה בחייה. על איך שהיא הגיעה לארץ עם שתי ילדות קטנות ונאלצה לגדל אותן לבדן. על המאמצים האדירים שהיא השקיעה כל חייה על-מנת לשמור על המשפחה ביחד (וסופ-כל-סופ הבנתי למה פולי ושיינר אף-פעם לא חוגגים איתנו את ליל הסדר) ועל כל מה שעבר עליה. היא סיפרה הכול בצלילות שהייתה מדהימה ביחס לגילה ובחיוּת שהייתה מאוד אופיינית לה. מאז יצא לי לפגוש אותה רק עוד כמה פעמים. אותות הזמן כבר ניכרו בה אבל היא לא איבדה את החיוך ואת הרצון הטוב אף-פעם.

אתמול עזרתי לשאת את האלונקה שהביאה אותה למנוחת עולמים. הנחתי זר פרחים ואבן קטנה על תלולית העפר בשמי ובשם המשפחה שלי (שנמצאת כרגע בחו"ל), פנתי לכיוון הבית ועד לה-גווארדיה לא איבדתי את הרצון לדמוע קצת.