אם זכרוני אינו מטעני, התחושה העיקרית שהייתה לי, עם כותרות הסיום של "בן ערובה" היא חבל. פשוט, חבל. אני מת על ברוס וויליס, לטעמי שחקן פעולה משובח ושחקן קומי טוב לא פחות (ואני יודע שמדובר בדעה לא תמיד פופולרית) ובמשך השעה הראשונה לסרט הייתי בדרך להשתכנע ש"בן ערובה" הוא באמת סרט פעולה משובח. אלא שאחרי שעה משהו התפספס. משהו נדפק. מבחינתי, "בן ערובה" גילם בתוכו פוטנציאל גדול יותר ממה שהוא הצליח לקיים. אני אפילו לא אתייחס לסוף של הסרט שמטעמים ברורים לא ארחיב עליו את הדיבור. "בן ערובה" יכל לצאת טוב פי כמה מכפי שהוא יצא. כנראה שהחומרים הטובים הספיקו רק לשעה. לא יותר. אפשר לוותר בהחלט, מהצד השני אני מתקשה לקטול סרטים של וויליס כך שלפחות במקרה הזה אני עד מטעם ההגנה. לעלילה בקצרה: וויליס הוא מפקד משטרה מקומית בקליפורניה שבעברו פעילות כנושא ונותן בצוותי-חטיפות מיוחדים. כדרכם של סרטים אמריקאיים, הפעילות ההיא נגמרה בטראומה וכרגיל בסרטים אמריקאיים, יומו הגדול של הגיבור מגיע ויש לו את הצ'אנס - שהחיים משום מה אף פעם לא מחלקים בנדיבות כמו בסרטים - לגאול את עצמו. המסע אל הגאולה הופך להיות מסובך כשחיי אדם תלויים על הכף, ובעיקר, חיי המשפחה שלו. אם הכוונה הייתה מוסרנית הרי שהיא התפספסה, גם מבחינת המתח. בעצם, כמעט מבחינת הכול. מה כן היה ??? ברוס וויליס, בשביל חלקנו (אני) זה לפעמים מספיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
