הבלוג של אילון

עבר כבר שבוע מאז שחזרתי מחו"ל ועדיין לא הצלחתי למצוא את המילים המתאימות ואת הדרך המתאימה לתאר את כל מה שעבר עליי. וככל שהזמן עובר ואני נסחף יותר ויותר בחיי היום-יום על שלל הדברים הטובים יותר וטובים פחות שיש להם להציע, אני לפרקים שוכח שרק לפני שבוע הסתובבתי בפילדלפיה חופשי ומאושר וחיפשתי נעליים או דייאט ד"ר פפר. במהלך כל הטיול כתבתי לעצמי רשימות. מעין יומן מסע. מדי פעם הייתי עוצר, באמצע העיר או בבית קפה וכותב לעצמי כל מיני דברים. זה לא שהפסקתי לכתוב בבלוג אלא שפשוט הפסקתי לכתוב בבלוג הזה ושמרתי לעצמי בלוג הכי-פרטי-שאפשר בפנקס רשימות. אני לא בטוח שאטרח להקליד את כל מה שרשמתי שם לבלוג הזה או לכל מקום אחר. ככל שהזמן מהטיול עובר אני מבין שזה חסר טעם. מדובר בחוויות שרובן ככולן פרטיות ולא ממש ניתנות להעברה. ובכל-זאת, כיוון שפטור בלא כלום אי-אפשר, אני רק יכול להגיד שנהנתי מאוד. נהנתי הרבה יותר ממה שציפיתי והרבה יותר ממה שחשבתי שאפשר. פילדלפיה מדהימה ומנהטן אותו דבר והאחיינים שלי הם באמת הכי מתוקים בעולם וחלומות (פול מקרטני) לפעמים יכולים להתגשם ולפעמים יש באפשרותם לגרום לפנטזיות הכי פרועות להראות חיוורות למדי. "כן, היה יופי". חבל שנגמר. עכשיו אני כאן. מעכשיו זה חשבונאות וביקורת, בר-אילן ועיריית חולון, עבודה, מחיר גבוה לדלק, שכר דירה ואגוזית חשובה לי מאוד שנוסעת לקצה הרחוק ביותר של העולם. יש לי 15 ק"ג לרדת, מיליון ספרים לקרוא, מיליון דיסקים לשמוע, מיליון סרטים לראות ומעט מדי זמן לעשות את כל זה. בכל מקרה, אם אתם פוגשים את החיים בתקופה הקרובה, תגידו להם שאמרתי "Bring it on". אני כאן.