הבלוג של אילון

לפני חודשיים (כמעט) התחלתי לכתוב פוסט על ליברפול שהיא עדיין (למרבה הצער) קבוצת הכדורגל האהובה עליי. הפוסט שנולד בחטא (התחלתי לכתוב אותו ביום הפיגוע במסעדת "מקסים" בחיפה) אמור היה להימשך בשבוע שאחריי אלא שלא כך קרה. כיוון שלא נרשמו תגובות צער יוצאות דופן ולא יוצאות דופן מבאי הבלוג הנחתי שאפשר להתעלם מנושא ליברפול ומהרייטינג הנמוך שהוא הביא לי ולהתקדם הלאה. את התמונות של רובי פאולר שגזלתי מהרשת לצורך כתיבת פוסט ההמשך שלעולם לא ייכתב, אפרסם בסוף הפוסט הנוכחי (הגם שהן לא קשורות לכלום). אולם, פטור בלא כלום אי-אפשר.

אתמול, ראיתי את "בטריבונה" עם אבי רצון (זה שווה פוסט נפרד כשלעצמו אבל זה לא עקרוני כל-כך כרגע), והתקיים בתוכנית דיון על בית"R ירושלים. אני לא אוהב את בית"ר (מתעב is more like it). ישנם אנשים שטוענים שראו אותי מעודד אותם במשחק מול מכבי בשלהי 95', might as well be, אני תמיד יכול להכחיש ולפרסם חומר מפליל על אותם אנשים (הם מפחדים מספרים של אגתה כריסטי). Anyway, לרגע אחד קט, ממש כאב לי הלב על האוהדים של בית"ר. אותם ניסויים אבולוציונים ממאירים שמעודדים את הקבוצה כל שבת ושהיא כל חייהם. באמת ובתמים כאב לי הלב. לא בגלל חוסר ההצלחות של הקבוצה בשנים האחרונות, ולא בגלל התקוות שנתבדו בכל מה שקשור לאבי נמני, ולא בגלל אימת הירידה שמרחפת עליהם רק בגלל העובדה שבית"ר הפכה לקבוצה לא רלבנטית. זה הכי כואב שאפשר. ביליתי כבר עונה אחת בליגה הארצית עם הפועל תל-אביב, לא נהנתי אבל לפחות הייתה לי קבוצה בעלת משמעות כלשהי. אני לא יודע איך מסתדרים אוהדים של קבוצות קיקיוניות כמו מכבי פ"ת וכאלה. אבל לאוהד בית"ר הלב כואב פי כמה.

הקשר לליברפול, אגב, הוא הדוק. גם ליברפול הפכה במרוצת שנות התשעים לקבוצה לא רלבנטית. זה שובר את הלב. ארסנל ומנצ'סטר יונייטד מתחרות על האליפות כל שנה, משחקות בליגת האלופות באמצע כל שבוע והשנה נוספה אליהן צ'לס(ק)י קבוצת הסנובים הותיקה. וליברפול, נאבקת עם פולהאם וצ'ארלטון הזעירות על מקום במוקדמות של ליגת האלופות. זה פשוט לא הוגן. כיום, כבר לא סופרים את ליברפול בפתיחת העונה כמועמדת לאליפות. בהקבלה לכדורגל הישראלי (הדבר היחידי שמקביל בין ליברפול לכדורגל הישראלי זה רמת המשחק וההתבטאויות המשונות של המאמן) ליברפול כיום היא כמו הפועל פ"ת. קבוצת עבר מפוארת עם הווה בקאנטים.

אני מאחל לעצמי להתבדות בכל מה שקשור לעתידה הלא ברור של ליברפול. אני מקווה להרבה אליפויות והישגים. אני גם מקווה לשלום. זה לא מקרב אותי לזה, זה רק הופך אותי ליותר אופטימי.

רובי פאולר, בימים שבהם הוא עוד שיחק כדורגל.