הבלוג של אילון

היה פקק עצום על I-95. כל-כך עצום שהייתי בטוח שלא נגיע בזמן. כל-כך בטוח שפחדתי להגיד את זה בקול רם. מסוג הדברים שאתה מפחד שאם תגיד אותם הם יהפכו לנכונים. אז אחי אמר את זה. "נראה לי שנגיע לסוף של Satisfaction". ואני ניסיתי להשתמש בכל מיני משפטים שאומרים אנשים שלא ממש מבינים את המצב: "אולי ההופעה תתחיל מאוחר יותר בגלל הפקק" וכאלה. כאילו שלמישהו מה-80,000 צופים בג'איינטס סטאדיום אכפת ששני אנשים תקועים בטויוטה בדרך להופעה בגלל שאיזה נהג משאית החליט להרוג כמה אנשים בתאונה ענקית. והאמת היא שזה לא היה נורא להיתקע בפקק אלמלא התקיעה הייתה בערך כמה קילומטרים מהבית.

יצאנו ב-16:15 וגם זה אחרי מאמצים עילאיים מצד אח שלי שחתך מוקדם מהעבודה ובסוף נתקענו ב-16:40 ב I-95. ואז התחיל גם לטפטף. והנה אנחנו עומדים באוטוסטרדה כשאנחנו רחוקים שעה וחצי נסיעה במקרה הטוב מהאצטדיון, כשהתנועה בקושי זזה וכשכרטיסים במאה דולר הכרטיס רק מחכים לצ'אנס שלהם שאולי לא יגיע בגלל הפקק. ואני בכלל לא מת על הרולינג סטונז. כלומר, זה לא שאני לא אוהב אותם כי הם סבבה וזה לא שאין לי כבוד לדינוזאורים כי יש לי, אבל תמיד תפסתי מאח שלי מעריץ יותר גדול שלהם. אני מתחבר בעיקר לתקופה הפסיכדלית שלהם וזו תקופה שבד"כ לא זוכה לביטוי בהופעות של הלהקה. 

בסוף הגענו.

רק אלוהים יודע איך אבל בסוף הפקק השתחרר. ורק אז גם התברר שהוא נגרם בגלל "סקרנים". והנה, מי אמר שלא למדנו כלום מהתרבות האמריקאית. ב-20:30, אחרי דרך של 4 שעות בקירוב, עצירה אחת בסבארו (מה שהוליד את המאכל הרשמי ל tour שלי בארה"ב, הסטרומבולי של סבארו) והליכה ממושכת במגרש חנייה שהיה בגודל של פלורנטין (השכונה) הגענו לפאתי האצטדיון. לאמריקאים, כך מסתבר, יש קטע כזה בהופעות: הם יושבים במגרש חנייה, על האספלט, פותחים שולחנות וכסאות מתקפלים ומתחילים לאכול צ'יפסים ולשתות בירה. זה פשוט קטע. אין לזה מילה אחרת שכן אני מתקשה להעלות על דעתי מישהו שאשכרה נהנה מהעניין הזה. וחוץ מזה הם מעשנים הרבה גראס. אי-אפשר לטעות בסרחון הזה. לאורך השנים תמיד יצא לי לקרוא בדיחות גראס על האנשים שמגיעים להופעות של הגרייטפול דד, ומסתבר שגם לסטונז אין מה להתבייש בעניין הזה.

הג'איינטס סטאדיום הוא ענקי. פשוט ענקי. ללא ספק האצטדיון הגדול ביותר שבו הייתי במהלך חיי. 80,000 איש יכולים לשבת בנוחות יחסית במפלצת הזו (13,500 טון פלדה, 29,200 טון מלט) ובאמת שהצפיפות לא הייתה בעיה. הבעיה הייתה זה שאחי ואני נכנסנו לאצטדיון מהצד הלא נכון (למי שמבין בבלומפילד: זה כמו להיכנס לשער 7 כשאתה בעצם צריך להגיע לשער 1. זו ההשוואה אלא שהאצטדיון הזה גדול פי 5+ מבלומפילד). אז הלכנו, למעשה רצנו. לא הייתה ברירה.

בסוף הגענו.

המושבים שלנו לא היו מהטובים (אלא שלקראת אמצע ההופעה ציפתה לנו הפתעה נעימה בתחום) אבל גם לא מהרעים. "יכל להיות גרוע יותר" אמרתי לעצמי בסיפוק. הופעת החימום הייתה אמורה להיות של אלאניס מוריסט. נחמד וזה. אבל אחרי חצי שעה כשלא נראו סימנים להימצאותה של אלאניס בשטח, התחלנו לדאוג. אזרתי אומץ ושאלתי אישה שישבה ליידי מה בקשר להופעת חימום. הסתבר שבזמן שהתברברנו ב-I-95 ובכניסה לאצטדיון, אלאניס נתנה את שלה. והייתה טובה, ככה לפחות אמרה האישה. יכולתי להתבאס, הפוטנציאל היה קיים. הנה הצלחתי להפסיד שוב את אלאניס מוריסט. אבל לא התבאסתי. הייתי בהתרגשות. מהאצטדיון המדהים שהייתי בו, מהלילה הנפלא שהיה סביבנו (למרות שאח שלי העריך שירד גשם) ומהעובדה שבקרוב אני הולך לראות הופעה של הלהקה שחוץ מהביטלס (שלא יופיעו כבר כי ג'ון וג'ורג' עברו להופיע במקומות יוקרתיים יותר) ולד זפלין (בלתי אפשרי, ג'ון בונהם כבר מת), הכי מעניין אותי לראות הופעה שלה בעולם. 

ואז התחילה ההופעה....

למעשה זה התחיל בזה שאח שלי אמר בהתרגשות "אני רואה את מיק, אני רואה את קית'" ואז באמת התחילה ההופעה. מוזר, לא ציפיתי שאח שלי יתרגש. הבן-אדם ראה כבר כמה הופעות שוות במהלך חייו (מקרטני, דילן, פול סיימון, סופרטראמפ) ובכל-זאת הוא בן 35. אבל כנראה שבפני מיק ג'אגר הכול מתבטל. ואני מבין אותו. לא הבנתי כמה אני אוהב את הסטונז וכמה אני תופס מהם עד לרגע שבו התחילה באמת ההופעה. הם פתחו ב-Start me up. בחירה צפוייה יחסית.

מיק ג'אגר השתולל כל ההופעה. יש לו כריזמה והוא נראה מצוין יחסית לגילו (הבן-אדם בן 62) וסוחב את הלהקה על כתפיו הצנומות. קית' ריצ'ארדס נראה זוועה. אבל זה לא חדש. הוא נראה זוועה עוד ב-1963 והוא נראה זוועה גם עכשיו. הוא רזה כמו נרקומן, מתנייד כמו שיכור ונוגע בגיטרה אחת לדקה. ובכל-זאת יש בו משהו. אגדה חיה. לא רק בגלל השירים שהוא כתב או הבחורות שאיתן הוא שכב, או הסמים שהוא עשה והאלכוהול שהוא שתה. בעצם, בגלל כל אלה. הוא אגדת רוקנרול חיה. אולי אחת מהאגדות היחידות ששמרו לאורך כל השנים על מעמדן המיתי. צ'ארלי ווטס הוא צ'ארלי ווטס. גם אם הוא ינגן עם הסטונז עד 2035 הוא ימשיך להישמע אותו דבר ולזוז אותו דבר. בכלל, ווטס ורינגו סטאר הם שניים מהאנשים עם הכי הרבה מזל בעולם. ובעצם, כשחושבים על זה אז רק ווטס. לרינגו לפחות הייתה כריזמה מסוימת ונוכחות. לווטס אין את כל זה. הוא גם לא מתופף טוב בכלל. הוא צ'ארלי ווטס. ויש גם את רוני ווד. צעיר חברי הלהקה (רק בן 58, ממש ילד....) שהגיע טרי-טרי מגמילה זו או אחרת (נדמה לי שאלכוהול). מסתבר, אגב, שהשנים לצידו של קית' ריצ'ארדס הפכו גם את ווד לגיטריסט שלא מרבה לגעת בגיטרה. ווד אמנם מנגן יותר מקית' אבל סופו של דבר מה שאני אזכור ממנו זה שהוא החליף גיטרות לאורך כל ההופעה. כאילו הוא בא לטור הזה של הסטונז כדי להשוויץ באוסף הגיטרות שלו. אחרון חביב הוא דריל ג'ונס הבסיסט. איש שחור וגבוה, בסיסט טוב (שמשום מה גם החליף גיטרות מדי פעם) שהדבר העיקרי שאפשר להגיד עליו הוא שעל פניו, נראה שמבין חברי הלהקה, הוא זה שמזיין הכי הרבה.

אז מה בעצם עושה אותם כל-כך מצליחים וכל-כך מדהימים ?

זו שאלה מעניינת. הרי אף אחד מהם הוא לא נגן יוצא דופן. הם זקנים ובכל מצב אחר הייתי חושב שהם סוג של בדיחה על רוקנרול. האנטי של Hope I die before I get old. ובכל-זאת, משהו קורה בהופעות של הסטונז. יש להם כריזמה מדהימה ועוצמה משכרת ממש.

לא הכרתי בעל-פה את כל השירים. הכרתי את הרוב היחסי. אח שלי הכיר יותר.

מבחינתי היו כמה רגעי שיא: Tumbling dice ו - Ruby Tuesday שמצליחים לרגש אותי אחרי כל אותם שנים. המחווה לריי צ'ארלס סחטה את בלוטות הרגש של הקהל והייתה אחד מרגעי השיא של ההופעה. בכלל, כשהסטונז עושים בלוז/סול אמיתי הם מגיעים לשיא: The night time is the right time של צ'ארלס זכה לביצוע אדיר של הסטונז בשיתוף זמרת הליווי הקבועה שלהם, ליסה פישר. יותר משהביצוע הזה העיד על הסטונז, הוא גם העיד על ריי צ'ארלס שזוכה לעדנה לאחר מותו. "אני חייב להקדיש יותר זמן לריי צ'ארלס", אמרתי לעצמי אחרי מחיאות הכפיים וכמובן שלא הקדשתי מאז ולו שנייה אחת.

ואז הגיעו השירים של קית' ריצ'ארדס בהופעה. קית', האיש שבגופו עברו כל הסמים האפשריים והרבה מהם, ניגש למיקרופון ואמר "ערב טוב. טוב להיות פה. (ואחרי פאוזה) טוב להיות בכלל באיזשהו מקום". זה משפט אידיוטי, אני מודה, אבל כשהוא בא מהפה של האיש הזה שרק אלוהים יודע איך הוא שרד את כל ההתמכרויות שעברו עליו, הוא נשמע מדהים. כפרפורמר, ריצ'ארדס אולי אמיתי ומרגש יותר ממיק ג'אגר אבל הוא לא מצליח להתקרב אליו כריזמטית. בכלל, רבות דובר וסופר על מערכת היחסים העכורה-לעתים בין ג'אגר לריצ'ארדס. אפשר להבין את זה. אחרי ארבעים וכמה שנים ביחד זוגות נוטים להיגנב האחד מהאחר. כשריצ'ארדס שר, מיק ג'אגר לא היה על הבמה. ובכלל, לאורך ההופעה הם לא החליפו ביניהם מבט, שלא לומר מחווה גופנית. ממש כלום. ג'אגר בכלל נראה מנותק מנשאר הלהקה. הוא בספירה אחרת. הם, כנראה זוכרים שהם בני 50 ו-60 פלוס. את ג'אגר זה לא מעניין. הוא שר, השתולל, רץ על הבמה ולא הפסיק לפלרטט עם הקהל.

בשלב זה של ההופעה המושבים הלא-משהו שלי ושל אחי זכו לשדרוג רציני. החלק האמצעי של הבמה התנתק והחל לזוז באיטיות לכיוון הצד האחר של האיצטדיון, הצד שבו היינו (למי שלא הבין, מדובר במהלך מתוכנן מראש). הסטונז ויתרו על זמרי הליווי ונשארו יחד עם צ'אק ליוול הקלידן הקבוע שלהם על הבמה הקטנטנה. זה היה הרגע שבו הם נראו כמו להקת רוק אמיתית. זה הרגע שבו הם נשמעו טוב יותר. זה הרגע שבו הם היו הכי קרובים אליי ואל אלוני. רצה הגורל, ושלושה מתוך ארבעת השירים שהם ביצעו על הבמה הקטנטנה, כמה מטרים מתחתינו, היו מהטובים בהופעה: Miss you, She’s so cold ו – Honky tonk woman (בביצוע ענק).

היה פשוט מדהים. איך שלא אסתכל על זה, זה הפאקינג רולינג סטונז. שניים מתוך האנשים האלה היו במקהלה ששרה עם הביטלס את all you need is love. זה מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס.

כשהבמה חזרה למקומה הטבעי היינו כבר אחרי שיאי ההתרגשות. בשלב הזה אפשר היה ליהנות מההופעה נטו. זה השלב שבו הלהקה התחילה להפציץ לקראת הסוף: Sympathy for the devil, Jumping Jack ,, Brown Sugar  ו – Satisfaction (מיק ג'אגר אמר פעם שאחרי גיל 40 הוא לא מתכוון לשיר את הזה. בגיל 62 הוא כנראה חושב אחרת. הוא עדיין נשמע תאב כפי שהוא היה בגיל 23 כשהוא כתב את השיר הזה) סיימו את ההופעה בבום ענק. אחרי ארבעים שנה הסטונז צברו רפרטואר אדיר שמאפשר להם לסגור הופעה בזיקוקין והמנוני אצטדיונים שכאלה. אגב, אני קצת מקנא בכל מי שישב במטוסים שנחתו בניוארק הסמוך. מעניין מה הם חשבו לעצמם כשהמראה הראשון שהם ראו מאמריקה הוא אצטדיון הג'איינטס כשהוא מואר מכל הכיוונים בתאורת ענק וזיקוקים ובסטונז על הבמה. נראה לי שבשבריר השנייה שהם יכלו לקלוט משהו, ציפתה להם הפתעה מעניינת.

ג'אגר וריצ'ארדס חזרו לבמה לתחילת ההדרן הראשון והיחידי (כפי שהסתבר לי להפתעתי המרה). You can’t always get what you want. אח"כ הם קינחו ב – Its only Rock N Roll השיר שאחי הכי אוהב והשיר שפחדתי שהוא לא יזכה לשמוע לאורך כל ההופעה. וזהו. תם ונשלם. הופעת הרוק הכי גדולה שבה הייתי מימיי (ביטוי שתפס פרופורציות רק שבוע מאוחר יותר בהופעה אחרת...). היה גם חיבוק קצר והשתחוות של הלהקה. זה היה הרגע שבו מיק וקית' היו הכי קרובים (או קרובים בכלל), אחד לשני. וזהו.

בסוף מצאנו את האוטו.

כשנכנסנו דאגנו לזכור איפה חנינו. בגוש 17D. כשיצאנו אני הייתי זה שתפס יוזמה והתחיל להוליך אותי ואת אחי בין המוני האדם שחזרו לשולחנות המתקפלים שלהם והכול כדי לחזור לטויוטה שלנו. יפה מצידי שתפסתי יוזמה והתחלתי לשעוט ברחבי מגרש החנייה העצום אלא שאחרי הליכה של כמה דקות (ועוד כמה) הסתבר שהחלק של המגרש חנייה שאליו שעטתי מסתיים ב-16D. אז שאלנו סדרן איך להגיע. אחרי שהוא חזר פעמיים על המשפט "זה מאוד רחוק מכאן", הוא הסביר לנו. והגענו. את ההליכה היומית שלי עשיתי במגרש חנייה של הג'איינטס סטאדיום באותו לילה. אבל אני לא מתלונן. הייתי בהיי. היי ששמור למי שראה הופעה מדהימה ונהנה מכל שנייה (ובוא נודה, היי של מי שישב בריח של גראס במשך שעתיים וחצי לפחות). בדיעבד, אני ממש לא מבין למה מיהרנו כל-כך לאוטו. ביציאה מהמגרש חנייה נתקענו בפקק של חצי שעה לפחות. היינו למודי נסיון והפקק לא היה המטרד העיקרי. משמאלנו עמד איש גבוה ושמן שניגן על חמת-חלילים. רק אלוהים יודע מה מניע אדם בשנות הארבעים לחייו, ללא כל השכלה מוזיקלית (ולפי הסאונד של הנגינה, ללא כל הכשרה מוזיקלית) לעמוד ולנגן אחרי הופעה במיליון דציבל על חמת חלילים במגרש חנייה. ומילא, אם הוא היה יודע לנגן. ומילא, אם היה מדובר בכלי שנעים לשמוע. ומילא, אם הוא היה מעניין מישהו. האדם היחידי שעמד לידו ונראה מתעניין-לא מתעניין בנגינה עשה את זה כי הוא כנראה פחד לעצבן את הנגן. אני לא מעלה על דעתי סיבה אחרת (למעט שכרות במצב מתקדם) שתגרום למישהו להקשיב לקקפוניה הזו. אבל בסוף גם הפקק השתחרר והאוזניים נשמו לרווחה.

בסוף התברר לנו שהיו 9 הרוגים בתאונה.

המוכרת ב Rest area שעה מאזור האצטדיון זיהתה שחזרנו מההופעה ושאלה אם נתקענו בפקק בדרך. "בטח שנתקענו" אמרנו לה. "היו 9 הרוגים" היא אמרה. תאונת משאית. הייתי שמח להגיד שזה נותן פרופורציות והכול, אבל האמת היא שבאותו רגע לא חשבתי על ההרוגים אלא רק על ההופעה המדהימה שראיתי. פשוט מדהימה.

כשנוסעים ללא פקק, הדרך באמת אורכת משהו כמו שעה וחצי. כשקונים M&M וד"ר פפר הדרך אפילו נראית קצרה יותר. במהלך השנים גיליתי שאני אוהב לדבר עם אחי על הרולינג סטונז. אנ'לא יודע למה. במעט זמן שיש לו להקדיש למחשבות סרק (ובעיקר על נושא לא פרודוקטיבי כמו מוזיקה) הוא מהרהר הרבה בסטונז. אולי כי הם מקיימים את כל הקלישאות הכי שחוקות על רוקנרול ועל רוקרים מזדקנים. אולי כי מערכת היחסים בין ג'אגר לריצ'ארדס היא באמת מעניינת. אולי זאת האינרציה שלהם כלהקה וכגוף יוצר.

אפשר להיות ציניקן ולהגיד שהם עדיין קיימים רק בשביל הכסף. אפשר בהחלט. אלא שאחרי שאתה משלם למעלה ממאה דולר עבור כרטיס להופעה של שעתיים וקצת ומבלה 6 שעות בדרכים, אתה נוטה להניח לציניות ואתה מתמסר להנאה הטהורה ממה שבאמת היה הופעה מדהימה. היה יופי, באמת, ואם הסטונז יממשו את האיום ויבואו להופיע בארץ, אני אלך שוב. אולי הפעם אני אוכל לתת מזור לציניות.