הבלוג של אילון

מה שלטעמי הופך את "הנרקוד" לסרט ראוי למאכל אדם – ואפילו טעים לפרקים -  הוא בעיקר הנוכחות של ריצ'רד גיר אותו אני מסמפט במיוחד (ירושה מהגנים של אמא שלי כנראה). אלמלא גיר, היה מדובר בקומדיה שלמעט הבלחות של סטנלי טוצ'י (שיחד עם פול ג'יאמטי נמאס לי כבר להגיד כמה שהוא מעולה) הייתה בינונית עד צפוייה ולא מעניינת. זה לא רע אבל בהחלט אפשר לוותר על החוויה כולה. ג'ניפר לופז (שכנראה נועדה ע"מ לפתות קהלים צעירים לבוא לקומדיה על גבר בגיל המעבר) מבאסת אותי במיוחד ואני מניח שכל סרט בהשתתפותה זוכה מראש לחשדנות מצידי במקרה הטוב. אגב, פיטר צ'לסום, בימאי הסרט אחראי על אחד מהפלופים הקולנועיים הגדולים ביותר בכל הזמנים, "משחקי חברה" שהצליח להחזיר רק 7 אחוזים מההשקעה העצומה בו. כלכלית, אין ספק ש"הנרקוד" הצליח להחזיר את ההשקעה, איכותית, אני לא בטוח שזה מה שיציל את הקריירה של צ'לסום.

לעלילה בקצרה: ג'ון קלארק (גיר) הוא הגבר ההוליוודי הטיפוסי בגיל המעבר (משפחה טובה, אישה שמורה היטב, קריירה משגשגת) שמרגיש שמשהו חסר בחייו. מדי ערב בדרכו הביתה הוא רואה אישה מסתורית (ג'ניפר לופז) שמביטה בעצב מבעד לחלון פתוח. בנסיונו לאתר את האישה הוא מגיע לבי"ס לריקוד ולאט לאט הוא נמשך לריקוד ע"ח המשיכה הראשונית לאישה המסתורית (התפתחות נעימה בהחלט לאור העובדה שהיא מעט מצמצמת את ההשפעה שיש ללופז על הסרט). למרבה המזל, סטנלי טוצ'י נמצא בסרט על תקן ההפוגה הקומית ובעזרת סיוע מבובי קנאוויל (הזכור לטובה מ"אנשי הרכבת") וליסה אן וולטר, הוא מצליח לצמצם את המבוכה שבלראות את סוזן סרנדון וריצ'רד ג'נקינס בעלילת משנה שלא מצליחה להתרומם ובעיקר את הנוכחות המעיקה של ג'ניפר לופז.