הבלוג של אילון

אחת לכמה זמן מותר להנות ללא מעצורים מסרט שאתה יודע שהוא אינפנטילי לחלוטין וחף מכל יומרה ותובנות. אחת לכמה זמן אתה מוצא את עצמך מתגלגל מצחוק ונהנה בטירוף ובאופן שהוא דיספרופורציונלי לסרט עצמו. פעם בשנה אני נתקל בקומדיה כמו "לדפוק חתונה" שפשוט קורעת אותי מצחוק. ולא, אין לי שום דרך לשכנע את מי שראה את הסרט והתאכזב שזה סרט ראוי ושווה לגמרי. ואני בכלל לא בטוח שבצפייה שנייה הייתי צוחק באותה רמה. ובדומה לקומדיות מצליחות אחרות, אני ממש לא בטוח שזה בצדק. אבל אני נהניתי לאללה. ולא הפסקתי לצחוק. ובשלב מסויים זה התחיל להיות קצת מביך. "לדפוק חתונה" הוא מפגש בין החלקים הטובים של "לפגוש את ההורים" לחלקים הטובים של ה-Frat pack (סטילר, הווילסונים, וויל פרל, וינס ווהן, ג'ק בלאק). השילוב בין ווינס ווהן לאוון וילסון בסרט הזה הוא טוב יותר מכל אחד מהשילובים של סטילר ווילסון (שהיו טובים, לטעמי, כשלעצמם) ובכלל, ווינס ווהן פשוט קורע אותי מצחוק. אני לא יודע למה. בסרט הזה הוא פשוט קרע אותי מצחוק. אז במקרה שכזה העלילה לא עקרונית יותר מדי, העובדה שהסרט ארוך בחצי שעה ממה שהוא צריך להיות גם לא משנה, הירידה בקצב של הסרט, הדעיכה לקראת הסוף וזה שלרייצ'ל מקאדמס מגיע יותר. אני פשוט לא הפסקתי לצחוק, אני יודע שזה לא מוסיף לי כבוד, זה רק מסיף לי הנאה.

בקצרה: ג'ון בקווית' (וילסון) וג'רמי גריי הם שני מגשרים (בסצינת פתיחה קורעת מצחוק) בעלי תחביב מוזר: הם אוהבים, במהלך עונת החתונות, להסתנן לחתונות ולהעמיד פני אורחים. מה זה להעמיד, להעמיד יותר מדי. הם הופכים לרוח החיה של כל חתונה וחתונה, וכל זה רק כדי להשיג כמה שיותר בחורות. תאמינו או לא, זה עובד. ואז השניים מחליטים להסתנן לחתונה של ביתו של שר האוצר, קלירי (ווקן) והנורא מכל קורה: אחד מהם מתאהב (ברייצ'ל מקאדמס, אי אפשר להאשים אותו) והפעם זה על-אמת. את החצי השני של הסרט (האיטי יותר והדועך קונסיסטנטית) הם מעבירים בביתו של שר האוצר, בחברת משפחתו הדיספונקציונלית. החלק הזה של הסרט דומה יותר מדי ל"לפגוש את ההורים". זה לא דבר רע. זה פשוט נותן תחושה של דז'ה וו (שלא לדבר על הנוכחות של אוון וילסון).

אני לא יכול להבטיח לאף אחד שהוא יהנה מהסרט הזה כפי שאני נהניתי אבל בטוח ששווה לתת לזה צ'אנס. אם כבר קומדיה מטופשת אז "לדפוק חתונה".