11/2005
ההופעה של פול מקרטני
כמה ימים אחר-כך, כשכבר נרגעתי, שירי, החברה הכי טובה שלי כתבה לי משפט יפה: "טוב שההופעה הייתה כל-כך טובה כי בדרך כלל לחלומות יש נטייה להתגשם בצורה הרבה פחות מוצלחת מאיך שאנחנו חולמים אותם". אמרה וצדקה. האמת, גם אם פול מקרטני היה מבצע (ומבצע רע) את מבחר השירים המבאסים שהוא הצליח לכתוב בשנים מאז שהביטלס התפרקו (ורשימה שכזו מפארת את צידו השמאלי של הבלוג) עדיין הייתי נהנה כפי שלא נהניתי בחיים. העובדה שההופעה הייתה ההופעה הטובה ביותר שראיתי (ובוא נודה על האמת, כנראה אראה) אי פעם, היוותה לכל היותר ערך מוסף לחוויה חד פעמית.
הזיכרון האחרון שלי מהדקות שלפני תחילת ההופעה הוא אח שלי, יושב לימיני ומנסה לדרבן אותי להיכנס לטורים גבוהים יותר מאלו שהייתי בהם. "תחשוב", הוא אומר לי, "תחשוב על כל השנים שאתה מעריץ אותו. תחשוב על זה שמאז שהיית בן 8 לא עבר יום אחד בלי שחשבת עליו". והוא צודק. אף-פעם לא חשבתי על זה ככה, אבל רבאק, הבן-אדם צודק. מאז שהייתי בן 8 לא עבר יום בלי שחשבתי בצורה זו או אחרת על פול מקרטני. אני יודע, זה נשמע כמו הגזמה פראית, אבל מי שמכיר אותי במציאות וקורא את השורות האלה, יודע שזה נכון. והקטע הוא שאח שלי בכלל לא היה צריך לדרבן או לפמפם אותי כי גם ככה הייתי בטירוף. העובדה שכלפי חוץ הצלחתי להראות קוּל קשורה יותר לכשרון תאטרלי ולא לתחושות האמיתיות שלי.
אין שום דרך להגזים בתיאור החשיבות של הביטלס בחיים שלי. באמת שאין. הם ליוו אותי לכל מקום ובכל מצב והם מלווים אותי עד היום. האהבה שלי אליהם לא שככה ולא דעכה לאורך השנים ואני חושב שהדבר היחידי שמפריד ביני כיום, למי שהייתי בגיל 10, 14, 18 או 22 בכל מה שקשור לצריכת הביטלס הוא כמות הזמן שפחתה. זה הכול. בהינתן הזמן אני מקשיב להם באותה התלהבות של פעם. יש שיקראו לזה פיקסציה, אני קורא לזה טעם טוב. החל מרגע הזמנת הכרטיסים, בצהרים מהביל של פסח (30.4.2005) ועד לסיום ההופעה, הייתה לי רק תקווה אחת: קיוויתי שאלוהים ייתן לי להישאר בחיים ולראות את ההופעה הזו. ביליתי 5 חודשים בידיעה שקראתי תגר על החיים - הזמנתי כרטיסים להופעה של פול מקרטני. אני לא מבין הרבה בחיים, אבל נדמה לי שהם לא חיוביים כל-כך כלפי אתגרים מהסוג הזה.
את ה – 22.9.2005, יום ההופעה, ניסיתי להעביר ברוגע יחסי. בבוקר קמתי בבית, אכלתי קורנפלקס, שיחקתי עם הילדים, כתבתי מיילים וככלל התנהגתי כבשגרה. לקראת הצהרים גיסתי הסיעה אותי לתחנת הרכבת ולמעט ניסיון של שתי דקות מצידי, לשכנע אותה שהופעה של פול מקרטני זו אכן מטרה נעלה, לא נרשמו אזכורים של סיר פול. יום רגיל לחלוטין. אחד מני ימים רבים בהם קמתי, נסעתי לפילדלפיה וביליתי בנעימים. אני לא ממש זוכר ספציפית מה עשיתי באותו יום אבל סביר להניח שכמו שאר הימים בפילדלפיה, הלכתי לריטנהאוס פארק, ישבתי בבארנס אנד נובל, אכלתי בחוץ ושתיתי 3-4 בקבוקים של דייאט ד"ר פפר. אם יש משהו שאני זוכר מאותו יום הרי שזה את נסיונות ההדחקה. הנה אני הולך ברחוב בפילדלפיה ומתנהג כמו אחד האדם. אף אחד מהאנשים שעוברים על פניי לא יכולים לתאר לעצמם שיש לי בתיק שלושה כרטיסים להופעה של פול מקרטני. אף אחד מהם לא יכול לראות שהלילה אני הולך להגשים חלום ילדות שאף פעם לא נראה לי בר הגשמה. לכאורה, אני סתם עוד אחד שמשוטט ברחובות המקסימים של עיר אחוות האחים. בתיק בערה לי החולצה של הביטלס. חולצה ששירי (ההיא מהפסקה הראשונה ומעוד הרבה פסקאות בחיים שלי) קנתה לי לפני 7 שנים כשהיא הייתה בארה"ב ושאף פעם לא הצלחתי ללבוש כיוון שהיא הייתה קטנה מדי. כן, כן, היום הזה היה הגשמת חלומות אחת מתמשכת. תשאלו כל שמן על החולצה הזו שמחכה לו כבר כמה שנים בארון ותבינו על מה אני מדבר.
לקראת ערב כבר לא יכולתי להכיל את ההתרגשות. כמו כל הדחקה, גם זו קמה עליי לכלותני. ישבתי ליד הכניסה למשרד של אחי וניסיתי לכתוב ביומן שלי. מי שיראה את כתב היד שלי יבין שהרעידות הן לא פועל יוצא של הישיבה/כריעה מול המשרד אלא פשוט רעידות של התרגשות. כן, הידיים רעדו לי בשלב הזה. ואם הייתי מודד דופק, אני מניח שאח שלי היה חושב פעמיים אם לקחת אותי להופעה. התרגשתי. פשוט התרגשתי. למעשה, הייתי בטירוף. טירוף מהול בהיסטריה. טירוף של אדם שהולך לראות הופעה שעליה הוא חלם כל-כך הרבה שנים והיסטריה של מי שמפחד שאיגוד הרכבות או התחתיות של פילדלפיה או נהגי המוניות או השד-יודע-מי יעכבו אותו בדרך להופעה.
אני יודע, הפיסקה האחרונה גורמת לי להישמע פרנואידי על סף השגעון, וזה בסדר. ביום חמישי, 22.9.2005, ככל שנקפו השעות, הייתי כזה. אם זה היה תלוי בי, היינו מחכים מחוץ ל – Wachovia center כבר מהבוקר. אבל, אח שלי ובובי (חבר שלו מהעבודה שהחליף את דרק גורדון, המעריץ המטורף של הביטלס שהיה אמור לבוא איתנו) היו רגועים. ב- 18:00 אספתי את אח שלי מהעבודה. הוא בא לבד. "בובי הלך להסתפר". באופן אישי לא הבנתי איך אפשר להתעסק בענייני דיומא כמו תספורת ביום שכזה אבל כיוון שהתביישתי קצת מאח שלי (הוא יודע שאני מטורף אבל לא תמיד יודע עד כמה) שתקתי. הסתובבתי עם אח שלי ברחובות, נזהר שלא לדבר על ההופעה. אח שלי לא הפסיק לדבר על "ארבעה בתים וגעגוע". בדיוק באותם ימים הוא קרא את הספר וחיכה שאני אקרא אותו גם כן על-מנת שנוכל להתדיין עליו. וכך, אנחנו הולכים בין רח' 15 ל-Locust לרח' 19 ל-Market. מחפשים את המקום שבו אח שלי קבע עם בובי. אלוני (אח שלי) מדבר על נועה ועמיר, אני מהנהן כשצריך ומקווה שהוא לא ירגיש שאני לא חושב על שום דבר זולת ההופעה. אולי הוא הרגיש ואולי לא. איך שלא יהיה, הוא היה מספיק אמפטי למצבי. בסוף פגשנו את בובי. הקפה שהם תכננו לשבת בו היה סגור וכך מצאנו את עצמנו ב-Food court של ליברטי פלאזה כשבובי מתעקש להזמין אותנו לארוחת ערב (מתעקש לרמה שלא היה שווה אפילו לעשות את המחווה של להושיט את היד לארנק כדי לשמוע "לא, לא, אין צורך" וכאלה). אכלנו Philly cheese steak שזה הפלאפל של פילדלפיה. מאכל ה-must לכל מי שמגיע לעיר. קומבינציה של בשר, גבינה והרבה בצל מטוגן ארוזה בתוך באגט. משמינה בטירוף אבל שווה כל קלוריה וקלוריה. היה טעים. כאילו, אין מצב ש-Philly cheese steak לא יהיה טעים. ואין מצב ש-Philly cheese steak שהוזמנת אליו לא יהיה טעים, אבל הייתי לחוץ. לחוץ לזוז, לחוץ לראות את עצמי יושב במקומות שלי ב-Wachovia center, לחוץ לראות שאלוהים ושליחיו עלי אדמות יאפשרו לי לראות את פול מקרטני. לחוץ לרמה שלא התביישתי מבובי. בשלב הזה הוסרו כל המסכות. הם התענגו על ה-Philly cheese steak, אני שאבתי את שלי בשניות ושלחתי מבטים מפצירים באנשי המחשב שלצידי. הם לא הבינו את הרמז. הם ישבו ואכלו, ודיברו. מדי פעם השתלבתי בשיחה. בסוף בובי הלך לשירותים. כשהוא חזר אלוני הלך. ואני הייתי הכי קרוב שאפשר להתקף לב. שיהיה ברור, בדיעבד (הזמן שבו אני הכי טוב) אני יודע שהיה לנו המון זמן להגיע להופעה. בובי ניסה להוכיח לי באותות ומופתים שהדרך לא אמורה לארוך יותר מ-7 דקות. מה הוא לא עשה, הביא מפות של הסאבווי, שלף דיאגרמות, נתן הסברים ונשא דברים. את אח שלי זה סיפק, אותי זה לא עניין. רציתי להגיע.
אחרי ארוחת הערב יצאנו לרחוב. כמעט שהגענו לסאבווי אבל בובי נזכר שהוא רוצה מנטוס. לכאורה רצון לגיטימי. בפועל, אני על סף אובדן השפיות. אחר-כך הגענו לסאבווי. גם שם התברברנו. הלכנו במנהרות מצחינות שנראו חשודות באופן מפתיע. גילינו לאן ג'וליאני סילק את הצחנה מהסאבווי של ניו-יורק. אבל בסוף מצאנו את הקו המתאים. הקו שאכלס לא מעט אנשים עם חולצות של פול או של הביטלס. בכלל, אם מישהו היה כולא את הקהל שהגיע באותו לילה לוואקוביה סנטר (נמאס לי לכתוב את השם באנגלית), הוא היה יכול להשיג את האוסף הכי מקיף ומדהים של חולצות ביטלס. לפעמים יש הרגשה שחלק מהאנשים באו להופעה רק כדי להשוויץ בחולצות.
הוואקוביה סנטר הוא חלק מקומפלקס ספורט מדהים מחוץ למרכז העיר פילדלפיה. הוא מכיל את האיצטדיון של הפילדלפיה איגלס (שהגיעו לסופרבול בשנה שעברה), איצטדיון גדול נוסף ואת הוואקוביה סנטר עצמו. בימים כתיקונם אפשר לראות שם את אלן אייברסון המדהים עושה קסמים במדי Philadelphia 76ers אלא שאותו יום לא היה יום כתיקונו ולא אייברסון ולא סבתא של אייברסון לא עניינו אותי. אני הייתי בדרך לראות את פול מקרטני (הקפדתי שלא להזכיר לעצמי). הכניסה לקומפלקס הייתה מלאה במעריצי ביטלס ופול, בכושים שניסו למכור חולצות של הטוּר, משאית שעמדה במגרש השמיעה בקול רם שירים של פול והאווירה הייתה חגיגית. ממש קרנבל של מעריצי ביטלס נרגשים כמעט כמוני.
השומר בכניסה לא גילה את המצלמה החד-פעמית שהוסתרה עמוק בתוך התיק (פחדתי להביא את המצלמה הרגילה שהייתה עלולה להיות מוחרמת). מה שהוא כן גילה זה את הפחיות שאח שלי הביא לי מהעבודה שלו. וכך, למרות שלא שתיתי אותן, הפחיות האלו עשו את העבודה. אגב, תרגיל הסחת הדעת הזה יעבוד גם שבוע אח"כ בהופעה אחרת (אבל לזה אגיע בעתיד). בניגוד לטראומת הרולינג סטונז שבמסגרתה נאלצנו להקיף בחצי-ריצה את הג'איינטס סטאדיום כדי להגיע למקום, בהופעה של פול מקרטני נכנסנו די קרוב למקום הישיבה שלנו. כשהזמנתי את הכרטיסים בישראל הנחתי שנמוקם באחד מיציעי הביניים, למרות המחיר הגבוה של הכרטיס (140 דולר לראש). מסתבר שעם כל הכבוד ל-Ticketmaster הם חייבים למצוא דרך טובה יותר לתאר את המקומות שהם מזמינים. ישבנו על הרצפה. כלומר, לא כמו בדווים אלא במה שנקרא Floor seats. מול הבמה היו פרושות 20 שורות של כסאות ובמנה שאחריהן (משהו כמו שורה 21) ישבנו אנחנו. פשוט לא האמנו למזלנו הטוב. היטיב להגדיר את התחושה אלוני שאמר "אני מחכה לרגע שיבואו להגיד לנו שנפלה טעות ויעיפו אותנו מהכסאות האלה". שבוע לפני כן ראיתי את הסטונז ממרחק-מה ואלמלא ההחלטה שבמקום לזוז בעצמם, עדיף להזיז את הבמה, הייתי ממשיך לראות אותם ממרחק, ולכן לא היו לי ציפיות גדולות מדי. כמה טוב היה לגלות שטעיתי.
המקומות היו מעולים. פשוט לא יאומנו. ואז התחילה ההמתנה......והמשיכה ההמתנה.....והמשיכה.......והמשיכה.......ולמעשה הדבר היחידי שהעיב עליה הייתה התגלית שלבובי יש 4 כרטיסים ל-2.U ב16/17 לאוקטובר בוואקוביה (הופעה שהייתה סולד אאוט מרגע שנפתחו הקופות ושאם הייתי משיג אליה כרטיסים הייתי מאריך את השהייה שלי בארה"ב). לא הפריע לי זה שלבובי יש כרטיסים, כמו הנון שלאנט שבו הוא התייחס לזה. חצי עולם תר בנרות אחרי כרטיסים של 2.U והבובי הזה יושב פה כאחד האדם כשיש לו ארבעה כאלה. מניוק. יש לו את זה, אין ספק.
אני מנסה למצוא דרך טובה לתאר את ההמתנה ולא לגמרי מצליח. ההקבלה היחידה שעולה לי בראש היא מלחמת המפרץ. ההמתנה שאחרי האזעקה ולפני הנפילה של הטיל. שיהיה ברור, לא היה שום פחד מעורב בהמתנה, אבל הייתה דריכות מטורפת. הייתי על הקצה. הייתי כמו אצן בגמר מאה מטר אולימפי, שנייה לפני הזינוק. אלוני (שיהיה בריא) לא תרם לרוגע שלי כשהקפיד לומר "תחשוב על כל הפעמים שרצית לראות אותו", "תחשוב על זה שכל יום חשבת עליו" וכו'. חשוב לציין שאח שלי ראה כבר את פול מקרטני בעבר בהופעה. אני חושב שאם יש סיבה בעולם שבגללה יכולתי שלא לאהוב את אחי יחידי זו הסיבה הזו. מנייק, ככה הוא הלך וראה את פול מקרטני. אני מניח שאלוני היה קוּל לקראת ההופעה. בחזקת been there done that. ממש כמו בהופעה של רינגו סטאר, 5 שנים לפני: הוא התייחס לזה כאל חוויה אנתרופולוגית - בוא נראה כיצד אחי הקטן יגיב למראה אליל נעוריו ובגרותו. בניגוד לחוקרים אנתרופולוגיים אח שלי לא היסס להתערב בשדה המחקר ופמפם אותי לקראת ההופעה. בואו רק נגיד ככה, בשלב ש-DJ החימום עלה לבמה הייתי קרוב לרתיחה. למרבה המזל, ה-DJ היה כל-כך גרוע עד שכמעט והצלחתי לתעל את הדריכות שלי לקראת ההופעה של פול לקריאות בוז ל-DJ שהתעקש להרוס שירים די זניחים מהקריירה שלו. ואני לא הייתי לבד. בין אם זה היה חוסר סבלנות לקראת ההופעה ובין אם זו הייתה העובדה שה-DJ היה ממש מסריח, הקהל שילח אותו בקריאות בוז מהבמה. ממש ככה. אמנם פילדלפיה היא עיר אחוות האחים אבל כנראה שבזמן ההכרזה ה-DJ-ים היו יותר מוצלחים. כש- DJ Hellraiser (ככה קראו לו) שולח מהבמה הבנתי שההופעה עומדת להתחיל....ניסיתי להרגע, באמת שניסיתי. כמובן שנכשלתי.
לפני כל הופעה של פול מקרטני יש סרט של עשר דקות בערך. אחרי עשר דקות עברו שעתיים והספירה החלה (זה לא מטאפורה. הסרט מסתיים בספירה של 3, 2, 1 ואז מתחילה ההופעה). צברתי במהלך החיים הרבה 3,2,1 ואני חייב לציין שזה היה הארוך שבהם. ואז. אז. אז זה הגיע:
טם-טדאם-טם-טדאם-טם Roll up roll up for the magical mystery tour, step right this way......שיהיה ברור. לא שמעתי כלום. צרחתי כמו משוגע. צרחתי כמו אישה במהלך לידה בו-זמנית של רביעייה. צרחתי כמו שחקן שכובש שער בדקה 90 של גמר גביע העולם. כמו קורט קוביין בסוף של my girl. העניין הוא שלא שמעתי את עצמי. לא שמעתי כי הרעש שהיה בוואקוביה סנטר היה לא יאומן. אני לא יודע מה שמים להם ב-Philly cheese steak. אבל הקהל בפילדלפיה הוא הרועש בעולם. איזה רעש. מבעד למסך הצרחות ראיתי את אח שלי. מתרגש כמו ילדה קטנה. באותו רגע (ואולי טיפה אחר-כך) הבנתי שבנסיונות לפמפם אותי, הוא כנראה הצליח גם להדליק את עצמו. אני רואה אותו ומרגיש שאני לא צריך להתבייש. אם בגיל 35 ואחרי שלושה ילדים הוא יכול להגיב ככה, אז בגיל 29, כשאני ילד בעצמי, מותר לי להשתגע. אה, והייתה גם הופעה....
המיקרופון של פול עלה יחד עם המסך. אם לא היינו עסוקים בלצרוח היינו צוחקים (המעטים שהתעשתו בזמן עוד הספיקו לצחוק). פול הסתכל על המיקרופון שברח לו יחד עם המסך ולא האמין. אייב לבוריאל ג'וניור המתופף אמר This is live Rock N Roll baby ולא ידע כמה הוא צדק. כשהמיקרופון חזר פול התחיל לשיר. פול מקרטני. האיש שעליו חשבתי בכל יום מאז שהייתי ילד. פול מקרטני. היוצר הגדול ביותר בעולם. הבריטי החשוב ביותר בכל הזמנים (אל תגידו לי צ'רצ'יל או שייקספיר. שניהם סבבה אבל אף אחד מהם לא כתב את yesterday) או לפחות בעשורים האחרונים. היו שניות שפחדתי שהאולם יקרוס. זה לא שאני לא סומך על הבנייה בפילדלפיה, אבל ברעש שהיה שם זה היה פשוט מוחשי. מאחוריי עמדה גברת אחת, אולי בת 40 אולי קצת יותר שלא הפסיקה לצרוח. היא פשוט הייתה בהיסטריה. גם כששככו הדי הצרחות עדיין הייתה תחושה של התעלות באוויר. אני הרגשתי את זה ואני מניח שגם שאר האנשים שהיו באקסטזה.
היה שלב מאוד משמעותי בקריירה שלו, אני מניח שזה קרה ב-1989 כשהוא חזר להופיע, שפול מקרטני הבין שעם כל הכבוד לקריירת הסולו שלו, הקהל מתעניין בו בעיקר בגלל הביטלס. ההכרה הזו הפכה את ההופעות של מקרטני למסע בעבר הרחוק, כשהוא היה צעיר ויפה (לדעתי הוא עדיין נראה מצויין לגילו). בהופעה שאני ראיתי, מקרטני לא ניגן שום שיר שהוא הוציא בין השנים 74' ל – 97'. וזה לא שלא היו לו שירים טובים. היו, בהחלט שהיו, אלא שמקרטני מבין שהקהל לא בא בגלל אהדה יתרה ל – Flowers in the dirt או Tug of war מי שבא לראות את מקרטני עושה את זה בגלל הביטלס (ואולי קצת בגלל Wings) . האמת, גם אני, אוהד מושבע של מקרטני, העדפתי לראות אותו מנגן שירים של הביטלס. מבחינתי, לראות את מקרטני מבצע שירים של הביטלס היה שקול ללראות את אלוהים מקריא את התנ"ך. משהו בסגנון הזה, באמות מידה האלה.
ההופעה נפתחה ב – Magical mystery tour. באופן אישי הצטערתי על זה שמקרטני לא פותח ב-Hello goodbye הנפלא כפי שהיה בטור הקודם אבל גם הברירה הזו הייתה נאותה לחלוטין. בלי הרבה הפוגות מקרטני ממשיך ל-Flaming pie (האזכור היחידי לכל מה שבא בין Band on the run ל-Chaos and creation in the backyard) ול-Jet. בשלב הזה הרוחות נרגעו מעט. מקרטני מפלרטט עם הקהל, אבל לא יותר מדי. מודע למגבלות שלו כבדרן (ואפילו מרשה לעצמו להתלוצץ עליהן). אני לא יודע למה, אבל למרות הביצועים האנרגטיים, מקרטני היה נראה לי קצת עייף. משהו בעיניים שלו. הרושם הראשוני הזה התפוגג מהר מאוד. אולי הוא נראה לי עייף ביחס לרמת הדריכות והאדרנלין שבה אני הייתי. יכול להיות, מי יודע. ההפתעה הראשונה נרשמה בשיר הרביעי במופע. מקרטני הציג אותו כשיר ש"המעריצים הותיקים מאוד בטח יזכרו". זה היה I`ll get you של הביטלס. הצד ב' הנשכח של She loves you. הביטלס, גדולים ככל שהיו, צברו במהלך הקריירה שירים שהיו טובים אך לא הפכו ללהיטים. I`ll get you הוא אחד מהם והיה מפתיע מאוד לשמוע אותו בהופעה. מקרטני המשיך בליין הביטלס ל-Drive my car שתמיד נשמע טוב בהופעות ול-Till there was you המקסים שמקרטני הציג כשיר שהביטלס הצעירים היו מנגנים כדי להתקבל להופעות במועדונים יוקרתיים יותר. אחרי Let me roll it הקבוע ו-Got to get you into my life מקרטני עבר לחומרים מהאלבום החדש. אמנם לא יצא לי להחמיא לו אבל האלבום החדש של מקרטני הוא אחד מהטובים שהוא הוציא, לפחות מאז Flowers in the dirt. Fine line השיר שפותח את האלבום היה טוב מאוד (למרות מעידות קלות בביצוע) והוא גם זה שנתן את האות לקהל, לשבת. אז ישבנו, ותוך כדי ישיבה, ברגיעה יחסית ראינו שתיים מהבלדות היותר מוצלחות של פול Maybe I`m amazed ו The long and winding road (שבאופן אישי לא אהובה עליי במיוחד). אני חייב להודות שאלמלא השגתי את הסט-ליסט מהאינטרנט, לא הייתי יכול לזכור כלום מההופעה. הייתי בעולם אחר. הייתי בספירה אחרת לגמרי. הייתי בהופעה של פול מקרטני. בשלב הזה, במקום להודות לאלוהים על שעזר לי להגיע להופעה, התמקדתי בלבקש ממנו שיעזור לי לשרוד את ההופעה כדי לספר עלייה. פול, אגב, היה מקסים. פשוט מקסים. הוא פלירטט, צחק ועשה רושם של מי שנהנה מההופעה כמעט כמו הקהל עצמו, אם לא יותר. להקת הליווי שלו הייתה טובה לא פחות, ולא בכדי. אייב לבוריאל ג'וניור המתופף, הוא אחד מהמתופפים המגניבים שאני מכיר. כושי עצום שנראה גדול על התופים במידה או שתיים. פול "וויקס" וויקאנס הוא השריד היחידי ללהקה שליוותה את מקרטני בטור המצליח של תחילת שנות התשעים Tripping the live fantastic. בראיין ריי וראסטי אנדרסון משלימים צוות יעיל. משום מה, מדי פעם פול נתן לכל אחד מהם להגיד כמה מילים לקהל. אני לא בדיוק מבין למה זה היה נחוץ אבל מבחינתי אלו היו הפסקות אוויר והתאספות מחדש אחרי השיאים של כל שיר ושיר.
בשלב הזה מקרטני עובר לחלק אקוסטי. הוא נשאר לבד על הבמה. מלמד את הקהל לשיר את הקולות רקע של In spite of all the danger (שיר שהוא כתב עם ג'ורג' בשנת 58') ומתחיל לשיר אותו. אחרי השיר מגיע הסיפור על איך הם הקליטו את השיר ואיך הם תכננו להחזיק בעותק היחידי שבוע-שבוע (הייתי מספר את הסיפור אבל צריך את המבטא הליברפולי של פול כדי שהסיפור יצליח). אחר-כך מגיע I will הקסום (והסיפור של פול על ההוא שהתעקש להזמין אותו למשקה בבר במקסיקו לצלילי השיר) ו-Jenny Wren מהאלבום החדש. פול עוזב את האקוסטית ועובר לפסנתר (לא לפני שהוא מספר לקהל על ההופעה שבה הוא נפל לנישה של הפסנתר וכל מה שהוא יכל לחשוב עליו בדרך זה "מה העומק של הנישה הזאת ???"). בפסנתר מקרטני נותן את For no one, Fixing a hole ו – English tea הקסום מהאלבום החדש. חייבים להחמיא לשיבוץ של השירים. English tea הוא אחד מהשירים הכי ביטלס-ים שמקרטני הוציא בקריירת הסולו שלו, והחיבור שלו לשירים של הביטלס נשמע טבעי ומובן מאליו. חוץ מזה, בשלב הזה מקרטני סיפר על ההתלהבות שלו מהשיבוץ של המילה Peradventure בטקסט של English tea. המשמעות של המילה, אגב, זה "אולי" ולדעתי הסיפור הזה מעיד במשהו על כתיבת הטקסטים הבעייתית של מקרטני שבשלב הזה מעיר בלא מעט הומור עצמי: "אתם רואים, זו לא רק הופעה אלא גם חוויה חינוכית". מקרטני חוזר לאקוסטית (והפעם בליווי הלהקה), מספר סיפור קצר על איך את השיר הבא הוא כתב כשהוא היה בן 16, בחדר שלו בליברפול, ומבצע עוד שיר מקסים (אבל נשכח) של הביטלס, I`ll follow the sun. על משפט הסיום של השיר מקרטני חוזר 4 פעמים. אמרתי כבר שהוא היה מצחיק ? מקרטני ממשיך ל-Follow me (האזכור האחרון לאלבום החדש, ובכלל, השיר האחרון בהופעה שנוצר אחרי 1974).
בניגוד לסחטנות הרגשית התמוהה של הטור הקודם (נגינה של Something על יוקיללי) הפעם מקרטני מזכיר את ג'ורג' בפתיח לקטע הבא. הוא מספר על קטע של באך שהוא וג'ורג' ניסו לנגן בילדותם. מקרטני מנסה לבצע את הקטע בעצמו ולא כל-כך מצליח. בסוף זה עובד לקול תשואות הקהל והקטע הקטנטן של באך הופך ל-Blackbird (שוב, אחת הבלדות המופלאות שמקרטני אי פעם כתב) וממשיך ל-Eleanor Rigby (אמרתי כבר "אחת מהבלדות היפות ביותר שפול כתב" ????)
פול "וויקס" וויקאנס מציג את השיר הבא, Too many people (יכול להיות שלפול עצמו היה קצת לא נעים לספר על הסיבות שהובילו אותו לכתיבת השיר – הסכסוך בינו לבן ג'ון לנון). אח שלי קרא באיזשהו מקום שלפול ישנה בעייה עם שלטים שמונפים כלפיו בהופעות, כיוון שהם מסיחים את דעתו. לפיכך, קטע הקישור הבא נשמע רלוונטי לחלוטין: "למישהו בקהל יש שלט שרשום עליו הפסקתי לעשן. אני לא יודע במה זה בדיוק קשור אליי אבל סבבה בשבילך" (פול, לפילדלפים המשולהבים). בשלב הזה, ראוי לספר על עניין קטן ביני לבין אחי. פול, כמי שהושפע הרבה מליטל ריצ'רד, הוא אחד מטובי הצורחים ברוק. באמת. במשך שנים אחי ואני ניסינו לעלות לגבהים שפול מגיע אליהם, מבלי להישמע כמו ברווזים בדרך לשחיטה. לטעמי, אני הצלחתי יותר. Too many people היה הראשון בסדרה של שירים שנוגנו עד סוף ההופעה שבהם בדקנו האם במציאות פול מגיע לאן שהוא הגיע בעבר (והוא מגיע) והאם אנחנו מגיעים לגבהים של פול (לפרקים, אל תבנו על זה). עד סוף ההופעה התמודדנו עם פול ב-Band on the run, Ive got a feeling, live and let die, Hey Jude ו-Helter Skelter. ברוב המקרים זה עבד ובכל מקרה, זה נבלע ברעש הכללי. והיה רעש כללי. אני חושב שאפילו פול והלהקה הופתעו מעצמת הרעש. קהל חם יש בפילדלפיה. אני חושב שהעונג מההופעה - למרות שהוא לא היה רלוונטי לשום דבר שקרה בהופעה אלא נבע בעיקר מעצם ההליכה להופעה של פול מקרטני – היה קשור בעיקר בבחירות השירים של פול. I`ll get you, Please please me (שפתח את החלק השני של ההדרן), She came in through the bathroom window ואפילו I`ve got a feeling ו-Helter skelter, הם לא בדיוק הבחירות הטבעיות מהרפרטואר של הביטלס. במובן הזה פול הצליח להפתיע אותי ואת אחי ובמובן מסוים, אני מתחרט על זה שלפני ההופעה יצא לנו לקרוא את ה-Line-up ולאבד במשהו את גורם ההפתעה. איך שלא יהיה, היו עוד כמה רגעים מוצלחים בהופעה, למשל, ההתרגשות הכנה של פול כשהציג את Good day sunshine בתור השיר שהמפקדה בנאס"א השמיעה לאסטרונאוטים בחלל. הפיצוצים (דם, אש ותמרות עשן) במהלך Live and let die ואפילו התקלות הטכניות לפני ההתחלה של Let it be (שהביאה את פול להעיר "הגענו לשלב בהופעה שבו אני עלול להתחיל לספר בדיחות.....ולא היינו רוצים שזה יקרה"). כל הדברים האלה, הפכו את ההופעה שמלכתחילה הייתה משאת נפשי, לחלום מדהים שהתגשם. למעשה, הייתה רק עוד בעיה אחת: התמונות. אמנם הצלחתי להגניב פנימה מצלמה חד-פעמית ואמנם הייתי קרוב יחסית לבמה, אבל....מטר ממני, עמדה סדרנית שמשום מה, היוותה מוקד משיכה לשאר הסדרנים. מין נקודת מפגש סדרנית שכזו. לא היה כואב לי אם היו מחרימים לי את המצלמה, אבל פחדתי לצלם במהלך ההופעה כי חששתי שאם יתפסו אותי, יעיפו אותי החוצה. לפיכך, ההחלטה האסטרטגית בכל הנוגע לתמונות הייתה לצלם בשיר האחרון בהדרן השני (והאחרון). גם אם יעיפו אותי החוצה, אני לא אפסיד שום דבר. וכך, בעוד פול והלהקה מנגנים במרץ את Sgt. Pepper`s lonely hearts club band (Reprise) משולב ב-The End (כשעל הבמה שלישיה של ילדים בבגדי סרג'נט פפר, שפול זיהה בקהל כיוון שהם החזיקו שלט שעליו היה רשום "שלישיות אוהבות את פול") שלפתי את המצלמה, קילפתי את עטיפת הצלופן, הדלקתי את הפלאש ובידיים רועדות צילמתי 4 תמונות. אולי עשיתי מזה סתם עניין, אני לא יודע. לאורך ההופעה כולה אנשים עמדו עם פלאפונים וצילמו לעצמם קטעים נבחרים אבל באותו רגע של הצילום, ממש ציפיתי ליד כבדה שתונח על כתפי ותוליך אותי החוצה כמה שניות לפני שהאולם מתרוקן. זה לא קרה. שרדתי עד הסוף.
וזה נגמר.
האורות הודלקו והוואקוביה סנטר החל להתרוקן.
המחשבה הקוהרנטית היחידה שהצלחתי לגייס מעצמי באותן שניות הייתה "כרגע סיימתי לראות את ההופעה שהכי רציתי לראות אי-פעם ושאני הכי ארצה לראות אי-פעם והיה בן-זונה. פשוט בן זונה". באמת, הרי אין שום הופעה בעולם שאני ארצה לראות יותר מההופעה הזאת. זה ברור. והמתסכל הוא שאפילו לא היה לי לאן לתעל את ההתעלות הזאת. בסופו של דבר תיעלתי אותה ללקנות חולצה של פול מאחד ההיספנו-כושים שנתקעו בחוץ עם סטוק קטנטן ולהצטלם בכל פוזה אפשרית ביציאה מהאולם, בחניון ובסאבוויי בדרך חזרה למרכז פילדלפיה. מה עוד יכולתי לעשות ? לרוץ ברחובות ולצרוח "ראיתי את פול מקרטני בהופעה" (התחשק לי, אבל אני בד"כ לא רץ והיה לא נעים מבובי). בסוף חזרנו לטויוטה של אלוני שחיכתה לנו בסבלנות. השעה הייתה כבר אחרי 0:00 והייתי חייב לדבר עם מישהו. בישראל זה היה יום שישי, 7 בבוקר ואני יודע שאם הייתי מתקשר לזיו/דודי/יאיר/שירי/ליעד/אסנת הם אולי היו שמחים בשמחתי אבל מקללים אותי על זה שהערתי אותם. אז התקשרנו לאמא. והיא, מסכנה שכמותה, כמעט התחילה לבכות מהתרגשות בשביל שנינו. זה לא שהיא אוהבת כל-כך את מקרטני כמו שהוא ליווה אותה (שלא מרצונה החופשי) בכל השנים שבהן חיינו בבית.
האדרנלין התפוגג ביום המחרת. ההתרגשות שככה במעט. הזכרון נשאר חזק וכמעט מוחשי. זה לא שלא הזדקקתי לסיוע אינטרנטי כדי לזכור את סדר השירים בהופעה, אבל התחושה, התחושה מלווה אותי עד עכשיו. ואחרי שכתבתי על זה כל-כך הרבה, אני עדיין לא חושב שהצלחתי להעביר אפילו פרומיל מהתחושות שלי באותו ערב ומאותו ערב.
יכול להיות שפול מקרטני זה כבר לא מה שהיה פעם. יכול להיות שכמו שג'ונתן (האחיין שלי שטרם מלאו לו שנתיים) קורא לו הוא באמת "פול פק-פקי", יכול להיות שלא נולדתי בשנתון הנכון ושהייתי צריך לראות את מקרטני לפני 40 שנה או 30 או 25. הכול יכול להיות. הנקודה היא שזה ממש לא משמעותי. ראיתי את פול מקרטני ונשארתי בחיים כדי לספר את זה. ועכשיו, אחרי שכתבתי על זה מיליון מילים בערך (וכל הכבוד למי ששרד עד עכשיו) יהיה לי מה לספר לילדים ולנכדים. וכשהזכרון יקהה, תהיה לי דרך להיזכר בזה.
כן, היה יופי. ממש יופי.
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
