הבלוג של אילון

ג'ורג' בסט, אחד מגדולי הכדורגלנים אי-פעם, הלך היום לעולמו לאחר סיבוכים שונים שקשורים לעובדה שבסט, צפון-אירי במוצאו, צרך אלכוהול בכמויות שלא היו מביישות כמה אירים ביחד. חוץ מדין מרטין, אני חושב שבסט הוא אחד מהשיכורים הידועים בעולם. עקרונית, כיוון שבסט קנה את תהילתו במדי מנצ'סטר יונייטד השנואה (בלוג זה אוהד ליברפול) אני לא אתחיל להספיד אותו ולספר כמה גדול הוא היה. חוץ מזה, לא יצא לי לראות אותו משחק. בסט קנה את תהילתו לפני שנולדתי. בכל כלי התקשורת קוראים לו הביטל החמישי. הוא לא הראשון שבהקשרו אני שומע את הכינוי הזה. הראשון היה בראיין אפשטיין, האמרגן המיתולוגי של הביטלס. הוא כנראה באמת היה הביטל החמישי. אבל בסט, כך מספרים, היה אחד מהראשונים שהפך מכדורגלן כשרוני לאייקון של ממש. הוא שיחק באנגליה בשנים שבהן היה הכי שווה בעולם להיות באנגליה. שנות השישים העליזות. אם תרצו, הוא היה אוסטין פאוורס רק עם שיניים טובות יותר. בסט היה מלך. הוא היה אליל בתקופה שבה עוד לא היה כל-כך חשוב לכולם לנתץ את האלילים שלהם לטובת אחרים. אבל לבסט היה יצר רע. ובסופו של דבר מה שיזכרו ממנו זה בעיקר את האלכוהול. נכון, הוא היה במנצ'סטר יונייטד ההיא שניצחה את בנפיקה ב-68' ולקחה את גביע אירופה לאלופות אבל הוא היה בעיקר הולל. הציטוט הקבוע שמובא בהקשרו הוא: "את רוב כספי הוצאתי על שתייה, נשים ומכוניות מהירות. את השאר סתם בזבזתי". וזה אומר הכול. בסט סיים את חייו בגיל 59 כשהכבד שלו לא מתפקד וכשהוא צהוב ומצומק. הכותרת של הפוסט הופיעה במיליון מקומות בערך (בשיר של ניל יאנג, במכתב ההתאבדות של קורט קוביין ובעיקר ב"נאמנות גבוהה") והיא שאלה לגיטימית למדי. האם עדיף לחיות חיים שגרתיים ונטולי ריגושים של ממש (כמו שרובנו חיים) או שמא עדיף לחיות כמו ג'ורג' בסט. לשחק כדורגל, לשתות, לנהוג במכוניות הכי שוות, לשכב עם שרלוט רמפלינג (לא בגירסתה המבוגרת), לשתות, לזיין על שמאל וימין, לשתות, להישרף מהר אבל בכיף. זו שאלה מאוד מעניינת. מעניין מה היה בסט עושה אם היו נותנים לו צ'אנס נוסף לבחור. משהו בפנים אומר לי שהוא היה בוחר באותה דרך, ולא מאהבת המשקה, פשוט מאהבת החיים הטובים. כנראה שזה ממכר, עדיין לא לגמרי ניסיתי.