למרות שלרובי ויליאמס יש את כל הפוטנציאל לעצבן אותי כך שאשנא אותו, אני דווקא די מסמפט את הבחור. למרות השחצנות הבלתי נדלית, למרות כל הבחורות שהוא עשה וייעשה ולמרות העובדה שהוא מיליונר שמבוגר ממני רק בשנתיים, אני עדיין מסמפט אותו.

יש בויליאמס משהו כובש. אני אישית אהבתי אותו כבר אחרי הסינגל השני שהוא הוציא (אחרי העזיבה של טייק דאת'). I hope I'm old before I die, פארודיה בסגנון עדות אואזיס על השורה הנצחית של The Who -  I hope I die before I'll get old. הוא היה מצחיק ובועט, כריזמטי כמו בונו, קליט כמו מדנס, בעל הומור עצמי כמו בריטי ושחצן כמו אליל פופ.

אתמול בלילה, במהלך שיטוט אקראי בטלוויזיה (כדרכן של משמרות שלפניהן אתה לא מספיק להגיע לספריית וידאו) ראיתי שיר של ויליאמס ב - SAT 3. כיוון שהגרמנים הארורים לא טרחו לרשום את שם השיר, נאלצתי לזכור משפט אחד ממנו (Take me to the place where the sunshine flows) ולפיו, למצוא את השיר, בבוקר שאחרי. Hot fudge מתוך Escapology הוא השילוב המנצח בין רוק-נשמה (עם כל הכלי נשיפה אלה ברקע) לאלטון ג'ון (אני מתכוון לאלטון ג'ון הטוב מתחילת שנות השבעים, לא לבדיחה הזו עם הפאה שעושה דואטים עם כל מי שזז) ובקיצור, שיר שווה ביותר. המלצת היום.