הבלוג של אילון

השבוע ציינו בעולם 25 שנה למותו של ג'ון לנון.

אני מניח שכל מי שמכיר אותי וקורא בקביעות את הבלוג יכל לצפות לאיזושהי אמירה בנושא או לפחות אזכור של יום השנה. אפילו אני, שמכיר את עצמי וקורא את הבלוג בקביעות, ציפיתי לפוסט שלא הגיע. זה קצת לא יפה מצידי להתעלם ככה מלנון אחרי שהוא תרם לי כל-כך הרבה לחיים. אין ספק שזה לא בסדר. אני גם לא בדיוק יודע למה לא כתבתי כלום. העדר זמן זו לא סיבה מספיק טובה, על אחת כמה וכמה שמדובר בקרוב מדרגתו של לנון.

כשהייתי ילד, בכל שמיני לדצמבר אלוני היה אוסף כמה קלטות ומקליט עליהן את השידורי רדיו שעסקו בלנון. מהשידורים האלו למדנו על קריירת הסולו שלו ולמדנו איך הוא היה נשמע בראיונות ובחיים. למדנו להכיר שירים די זנוחים שלו ואפילו יצא לנו לשמוע הקלטות די נדירות (שנים מאוחר יותר אני אבין למה גירסת האנתולוגיה של Strawberry fields forever נשמעה לי כל-כך מוכרת). כשהייתי ילד השמיני בכל דצמבר היה מאורע וכמו כל מאורע שקשור בביטלס, אלוני ואני דאגנו לציין אותו במיוחד. אלא שהשנים חלפו ואלוני קרוב עכשיו פיזית למקום מגוריו של לנון (לפני מותו) יותר משהוא קרוב אליי. האינטרנט והאנתולוגיות והשנים שחלפו הרסו כל שביב של תמימות ביחס לביטלס, ואני הפכתי קהה חושים. גם כלפי לנון.

אני זוכר את הפעם הראשונה שהגעתי לדקוטה. ב-1998, הפעם הראשונה שהייתי בארה"ב וביום הראשון שלי במנהטן. אלוני הלך והלך והלך בלי להגיד לי לאן ואני נגררתי וקיטרתי מאחוריו. בסוף, פתאום הגענו. ככה סתם בלי להגיד הרבה הוא לקח אותי לדקוטה. לבית שבו חי לנון במשך 7-8 השנים שקדמו למותו. התרגשתי מאוד. כמעט לא האמנתי. יוקו לא יצאה החוצה באותו יום וגם את שון לא ראיתי. הייתי מת להרגיש שחשתי בנוכחות של לנון במקום אבל זה שטויות. שמחתי על זה שהגעתי לדקוטה, ועל זה שאני זוכה לראות מקומות שעליהם רק שמעתי עד היום וזהו בערך.

בפעם האחרונה שהייתי בניו-יורק קפצתי לדקוטה שוב. הלכתי ברחובות הלחים והעמוסים שמוליכים לכיוון הדקוטה (72 West) וכל הדרך חשבתי על הדיאטה ועל כמה טוב שאני הולך כל-כך הרבה. אח"כ הגעתי לדקוטה ושוב לא ראיתי את יוקו ושון. אפילו לא חציתי את הכביש לכיוון הכניסה. עמדתי והסתכלתי ואחרי כמה דקות נכנסתי לסנטרל פארק. ישבתי לנוח ב-Strawberry fields והדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו הוא שאם אני לא מוצא שירותים תוך כמה דקות, הטיול יהפוך למביך יותר.

השנה בחרתי שלא להשתתף בפסטיבל ההנצחה למרות שמדובר ב-25 שנים. תאריך משמעותי שכזה. נעים לי לראות שעשרים וחמש שנים אחרי הרצח עדיין זוכרים את לנון. נעים לי לראות שהתרומה שלו לאנושות ולתרבות לא נשכחה וכנראה גם לא תישכח. השנה אמנם לא השתתפתי בפסטיבל אבל בשנה הבאה אני כבר אתעשת ואחזור לעצמי. ביום חמישי ראיתי את דני רובס אצל עודד בן-עמי, מספר בפעם המיליון את הסיפור על איך הוא פגש את יוקו במקרה ב-1982 והיא אמרה לו send a message of peace and love to the people of Israel. למרות שהסיפור (ולא נעים להודות, גם רובס עצמו) יצאו לי מכל החורים, שמחתי לשמוע אותו. השנה אמנם בחרתי שלא להשתתף בפסטיבל, אבל אני יודע שבשנה הבאה, אם רק ארצה, המוזיקה של לנון שמלווה אותי כל השנה וכל החיים תהיה גם ב-8.12 וכנראה שגם דני רובס עם הסיפור הזה. יש דברים שלא ישתנו לעולם.