הבלוג של אילון

אבא שלי קנה סורק. למעשה זה לא בדיוק סורק אלא מכשיר משולב, אבל מכיוון שלא היה זמן להתעמק בכל הפונקציות של המכשיר התרכזתי בסורק. אף-פעם לא היה לי סורק ולפיכך, החלטתי לנצל את היומיים האחרונים לסרוק תמונות ישנות. עברו עליי כמה שבועות מאוד עמוסים. בעבודה, בתואר ובעיקר במחשבה. הגוף היה כאן והמוח היה מעבר לאוקיינוס. והנה עכשיו, משהגיעה צפירת הארגעה הזמנית מכיוון פילדלפיה, מצאתי את עצמי בסופ"ש הגשום ביותר שניתן להעלות על הדעת, משחק בלסרוק תמונות ישנות. לאורך השנים המפגש עם התמונות הישנות שלי היה בד"כ לא נעים. הייתי ילד מלא או שמנמן אבל עד לצבא לא הייתי כל-כך שמן כפי שהייתי במהלך השירות ובשנים שאחריו. עד גיל 29 כל סיור בארכיון הקטנטן שלי היה מלווה באנחה נוסטלגית ובעיקר בחרטה. חרטה על זה שלא עצרתי את בעיית המשקל שלי בזמן. כשזה עוד היה פשוט. איכשהו הייתי זקוק לשנה האחרונה כדי להחזיר את עצמי לפרופורציות. ועכשיו אני משתמש בחתונה הקרבה של החבר הכי הטוב שלי כדי לתדלק את כוח הרצון לרזות עד ל-70 ק"ג. בסוף זה יצליח, אני משוכנע. והנה, בעודי סורק את עצמי לדעת במורד הזמן, נתקלתי בתמונה של ליבי. ולתמונה של ליבי יש את היכולת לזעזע אותי גם ממרחק השנים. אף-פעם לא אהבתי אף אחת כפי שאהבתי את ליבי. אף-פעם לא רציתי אף-אחת כפי שרציתי אותה והלב הקטנטן שלי אף-פעם לא ידע אכזבה כמותה. והיא בכלל לא ידעה. או שהיא ידעה והתעלמה. הליבי שאהבתי נמצאת איפשהו במשרדים המטונפים של השלישות ברמת-גן. העיניים הכחולות והנימה הכי עצובה בעולם מזכירים לי את כל הפעמים בהם שרתי לה (בראש שלי) You're lost little girl ממש כמו ג'ים מוריסון. ליבי מחזירה אותי לשנת 95'. לרבין, ולחורף ההוא. אני משוכנע שאיפה שהוא לא נמצא, יצחק סולח לי על זה שבכל פעם שאני נזכר בו, אני נזכר גם בה. הוא היה מבין את זה. לא ראיתי את ליבי כבר כמה שנים. ובפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה לי חברה. ואיפשהו, שמחתי, באופן הקטנוני ביותר שמותר לאיש בן 25, שהיא רואה אותי בזוג. ועכשיו אני מת לדעת מה קורה איתה. ואני מאוד מקווה שאיפה שהיא לא תהיה, טוב לה. כבר יומיים שאני חוכך בדעתי האם להתקשר אלייה או לא. אני לא בדיוק יודע מה אני רוצה ממנה. שום דבר קונקרטי. אבל התמונה ההיא, התמונה ההיא מזכירה לי את אותה אהבה כואבת ומחשלת. את האושר שהיא טמנה בחובה, ואת התמימות. ואולי אני אתקשר. הלילה עוד צעיר.