הבלוג של אילון

דומה שבחודשיים שחלפו מאז השמצתי אותו ללא רחם מעל דפי בלוג זה, סיר פול מקרטני עושה כל שלאל ידו כדי לגרום לי להתחרט. קודם זה התחיל בתחיית המתים עם Flowers in the dirt שלא יכולתי להפסיק לשמוע כפי שסיפרתי  וכדרכם של רנסנסים של הביטלס אצלי במערכת זה נמשך לאורך תקופות של כמה חודשים עד להתקפה הבאה. והנה, אתמול בלילה, במהלכה של משמרת לילה שלא הלכה לשום מקום, נתקלתי בערוץ הצרפתי בסרט שמתעד את מסע ההופעות של סיר פול בארה"ב ב - 2002. מה אומר ומה אגידה ????

למרות שהוא כבר לא ילד, למרות שחלק מהקהל זה אותם בורגנים שבנסיבות אחרות יכולנו לקרוא להם היפים מזדקנים, למרות שהלינדה החדשה שהוא מצא (הת'ר מילס) מסתמנת כפקאצה לא קטנה וגם אותה הוא מתעקש לגרור לכל מקום, למרות שהוא לא החליף את רפרטואר השטיקעלך שלו בארבעים השנים האחרונות, למרות שהוא מונע בעיקר בכוח של שירים שהוא כתב שהוא היה צעיר בשלושים-ארבעים שנה ואולי בגלל כל הדברים האלה, מצאתי את עצמי לא אחת וגם לא שתיים (שלוש פעמים) מוחה דמעות שהצטברו במורד העין למראה ההופעה. זה לא רק החומרים המדהימים והשירים האלו של הביטלס שכמה שאני לא אגיד עליהם שהם על-זמניים ונצחיים וכו' זה עדיין לא יבהיר באמת עד כמה הם כאלה, זה לא רק העובדה שמקרטני הוא פרפורמר ענק שגם בגיל 60 יכול להתרגש ממחוות קטנות של צוות ההפקה ושעדיין יש לו סבלנות לכל המסעות צדקה/ראיונות/חתימות למעריצים/סאונד צ'קים, זה לא רק העובדה שסילבסטר סטאלון התראיין לסרט ונראה נרגש כמו ילד קטן רק מלעמוד ליד האיש הזה, זה לא המראה של ג'ק ניקולסון רוקד בקהל ומאבד את הפאסון הנצחי שמלווה אותו/מייקל דאגלס שר את היי ג'וד וטועה במילים/ג'ון קיוזאק עושה ליפ סינקינג ל - The end, זה אפילו לא העניין המוזיקלי שהיה מדהים ואיכותי, זה לא המתופף האימתני שלו (אייב לאבוריאל ג'ונייור) שנורא כיף לראות אותו מנגן וזה אפילו לא המראה של המעריצים שעדיין צורחים וצועקים ומבקשים חתימות ולא מאמינים שהם נמצאים בנוכחותו של החצי הנחמד יותר בלנון-מקרטני זה כל הדברים האלו יחד. לנון אף-פעם לא יהיה בן 60 אבל איכשהו אני לא רואה אותו עושה את כל הדברים האלה. כמי שבגיל 36 העדיף להפסיק לעשות מוזיקה ולהתמסר לסמים ולילד שלו אנ'לא רואה מצב שלנון בגיל של סבאים יתרוצץ בין במות ובמטוסים.

כשאחי הגדול סיפר לי בפעם הראשונה שהוא הולך לראות את פול מקרטני מופיע במדיסון סקוור גארדן, התקשיתי להסתיר את הקנאה. אני יודע שכמי שחולה כמוני בביטלמאניה, הייתי אמור להיות שמח בשביל אחי היחידי על זה שהוא הולך לראות את אחד משני גיבורי ילדותו וחייו בכלל (לשני קוראים ג'ון) אלא שהקנאה שללה ממני את היכולת לגייס אפילו את מעט השמחה והפאסון הנדרשים להצהרות מסוג זה. לא דיברנו על ההופעה הזו כמעט בכלל. הוא מצידו השתדל שלא להזכיר לי שהוא הולך להגשים את חלום הילדות של שנינו ולראות את פול in the flesh ואני השתדלתי שלא לדבר על זה. אבל היום הגדול הגיע. ואחי, הלך מלווה בדֶרֶק (עוד משוגע לדבר) לעיר הגדולה, ע"מ לראות את פול. זה היה באפריל 2002 אם אני לא טועה. ישנתי בלילה. 3:00 אולי 4:00 בבוקר כשלפתע קיבלתי טלפון. לא יכולתי לשמוע כלום מהעבר השני של הקו למעט הרבה רעשים וקול שנשמע נורא מוכר שר את blackbird בליווי גיטרה אקוסטית. נשמע תלוש למדי. אני משוכנע שכשהייתי קטן היו לי חלומות כאלה. אני ישן באמצע הלילה ופתאום טלפון כמעברו השני של הקו סר פול שר לי שירים. וזה קרה באמת.

לא שאלתי את אח שלי הרבה שאלות על ההופעה ההיא. העדפתי לחסוך מעצמי את מדקרות הקנאה (lyricall, aren't we ???) אח שלי ראה את פול מקרטני באמת. הוא גם ראה את פםול סיימון ובו דילן וסופרטרמפ ועוד הרבה דברים טובים אבל פול מקרטני זה הדבר האמיתי. למעט ביטל ג'ורג' וביטל ג'ון שאני מאחל לאח שלי שיראה אותם רק בעוד הרבה-הרבה מאוד שנים, אין יותר מזה. 

לפיכך, כהוקרה על הלילה הנעים שהעברתי במחיצתו ובמחיצת המוזיקה הנפלאה שהוא כתב וגם כי אני קצת מתבייש בזה שרשימת השירים המבזים של פול מתנוססת בבלוג הזה מאז קומו, החלטתי להציב רשימת "עשרת" שנערכה בהינף יד ואמורה לאזן את יחסי למוזיקאי הגדול ביותר אי-פעם. Vaya con dios Paul McCartney.