הבלוג של אילון

נתחיל בסוף: למרות שאל פאצ'ינו ורובין ויליאמס לא חביבים עליי במיוחד (שזו דרך יפה יותר להגיד שאני מתעב את אל פאצ'ינו מאז ימי "היט" ושרובין ויליאמס נשחק בעיניי) ולמרות שנושא ה"אינסומניה" קרוב אליי יותר מדי (אני מפחד פחד-מוות מללקות במחלה) ולמרות שמדובר בסרט די-בינוני, ככלות הכל, אני חייב להכתיר את הצפייה ב"אינסומניה" כחווייה חיובית לחלוטין. המשחק משכנע מאוד, הנושא מעניין, הנופים של אלסקה עוצרי נשימה (בתקופה האחרונה יוצא לי לשבח יותר מדי סרטים על רקע הצילומים והנופים. אני לא הופך להיות שלוחה של "נשיונל ג'אוגרפיק" אלא שפשוט, כנראה, אלו היו הדברים הכי שווים בסרט) ותחושת הזמן המתמרח והעייפות הבלתי-פוסקת של הגיבור הראשי חוצה את המסך טוב מאוד (ולפיכך, שלא מתוך רצון טוב, אני מחמיא לאל פאצ'ינו על משחק משכנע).

"אינסומניה" שיצא בשנת 2002 הוא למעשה גירסה אמריקנית לסרט נורבגי. כריסטופר נולאן, במאי גירסת 2002, היה הגאון שהביא לנו את "ממנטו" ולמרות ש"אינסומניה" לא מצליח להשתוות לו בגבהים היצירתיים, עדיין נולאן ראוי למחמאות על עבודה טובה מאוד ויצירתיות שופעת. אל פאצ'ינו שבמהלך הסרט לא מצליח לישון לרגע אחד, מגיע לסוף הסרט כשהוא מדדה וגוסס. כל אחד מאיתנו שלא ישן יומיים ברציפות מכיר את התחושה הזו, לא כל שכן שבוע ברציפות. היכולת של נולאן לתרגם את העייפות של פאצ'ינו ואת היכולות האדירות שלו כשחקן לקטע פילמאי היו שוות את הצפייה כולה ועל כך תבוא עליו הברכה. אף על פי כן, ולמרות שגם "ממנטו" וגם "אינסומניה" עונים להגדרה "מותחן פסיכולוגי" ההבדל ביניהם הוא עצום. למעשה, נולאן נדמה בעיניי כאחד מאותם במאים שהכשרון שלהם הצליח להביא להם את ההצלחה אבל זו קלקלה אותם. ב"אינסומניה" יש לנולאן את פאצ'ינו שמלווה בהילארי סוואנק (טובה) זוכת האוסקר המפתיעה, מאורה טירני החמודה שלי, מרטין דונובן ורובין ויליאמס (שגם הוא זוכה אוסקר). שלושה זוכי אוסקר בסרט אחד זו פריבילגיה ששמורה לבמאים מצליחים (אגב, אני לרגע לא טוען ששלושה זוכי -עבר זה בהכרח מתכון לסרט טוב או רמה נאותה ולראייה אפשר להיזכר ב"אישתאר" ודומיו. אני פשוט מציין את זה כהוכחה לסוג ההצלחה שנחתה על נולאן אחרי "ממנטו").

אוקיי, אז ככה, וויל דורמר (פאצ'ינו) והפ אקהרט (דונובן) הם שני שוטרים מלוס אנג'לס שמגיעים  לנייטמיוט, אלסקה ע"מ לנהל חקירת רצח מסתורית של נערה צעירה (הסימבוליקה בסרט היא כל-כך לא מעודנת: לעיר שבה יש לילות לבנים קוראים night mute לשוטר שלא נרדם קוראים Will Dormer שזה "ישן לפי רצון" או משהו בסגנון בתרגום חופשי). וויל והפ לא נשלחו סתם: המחלקה שלהם בלוס אנג'לס עומדת תחת חקירות נמרצות של המחלקה לחקירות פנימיות (כנראה שבארה"ב זה עסק די רציני שלא מסתיים, כמו אצלנו, ב"היעדר הראיות" המסורתי). וויל הוא שוטר ותיק ורב פעלים שעבודתו היא ללא רבב. הפ לעומתו, צבר כמה וכמה פאלטות במהלך השנים והוא בדרכו לחתום עיסקה עם המחלקה חקירות פנימיות. על רקע הסוגיה הזו וויל והפ מתווכחים. בשלב הזה מסתבר שוויל הוא לא יונה צחה כפי שחשבנו, גם לו יש שלדים בארון.

אבל, חקירה זה חקירה, והמשטרה המקומית להוטה לסייע לוויל והפ בחקירת הרצח, בעיקר אלי בר (סוואנק), שוטרת צעירה ומקומית שמעריצה את וויל. מרגע הגיעו לנייטמיוט וויל לא מצליח להרדם כיוון שהעיר נמצאת בעיצומם של הלילות הלבנים. הנמרצות איתה הוא הגיע מלוס-אנג'לס והחיות שלו הולכים ומתפוגגים ככל שהסרט מתקדם. וויל מסייע למשטרה המקומית להגיע לתוצאות בלתי צפויות בחקירה והחברה ממש קרובים לתפוס את הרוצח אלא שתקלה מבצעית גורמת לוויל לירות בשוגג בהפ ולהביא למותו. וויל משקר בחקירה ומצליח לטייח את עקבותיו אלא שמסתבר שהרוצח המסתורי היה עד למעשיו. עכשיו הוא מתחיל לסחוט אותו. ככל שהסרט מתקדם, הרשת שוויל טווה סביב עצמו מתחילה ללכוד אותו....

בקיצור, משחק טוב של כל המעורבים בדבר (רובין ויליאמס מצליח גם בתפקיד קצר כל-כך להפגין איכויות משכנעות מאוד), נופים עוצרי נשימה, שמש שלא מפסיקה להאיר, בלש דועך, סוגיות מוסריות, מתח, דרמה, והרבה אל פאצ'ינו. שווה לנסות.