הבלוג של אילון

הבחירות המתקרבות עלינו לרעה מעמידות בפני הבוחר הממוצע התלבטויות לא קלות בכלל. לראשונה, מאז שהצטרפתי למעגל המצביעים בבחירות 96' הזכורות לדראון עולם, אני אשכרה מוצא את עצמי במצב שבו אני לא יודע למי אני הולך להצביע. האופצייה של לא להצביע, אגב, לא קיימת. המדינה הזו משתינה עליי בהתמדה בדרכים אלו ואחרות כבר למעלה מ-30 שנים ואחת לכמה שנים, כשהיא נזכרת לשאול לדעתי בעניין פוליטי כזה או אחר, אני לא מתכוון לוותר לה. אני חייב להצביע. כל אחד חייב להצביע.

בשנים הקודמות, ההתלבטות לא הייתה קיימת. גדלתי בבית של מצביעי עבודה, הקוד הגנטי שלי הוא כל כולו "אמת" ולא הייתה לי שום התלבטות. לפעמים זה הרגיש כמו אהדה לקבוצת כדורגל. יותר משתמכתי במלגת העבודה או האמנתי בה, בזתי לליכוד ולמרכז הססגוני שלו או לרשימת שריו. זה לא שאין לי הערכה לכמה מהנפשות במפלגה העגומה ההיא, אבל ההערכה הזו היא חלק מבוז אחד ארוך ומתמשך שאני חש כלפי פוליטיקאים בכלל. פעם אחת הערמתי על הקוד הגנטי שלי והצבעתי עבור מר"צ. אבל זה היה במוניציפלי. זה אפילו עבד. ש"ס לא נכנסה לקואליציה העירונית ולא חמסה את כספי המיסים שלי ושל אחרים במשך קיום אותה מועצה. אבל, כפי שאמרו היונים, אז היה אז, ומוניציפלי זה לא ארצי והנה חזרנו לנקודת המוצא, התלבטות.

בניגוד למה שמשווקים כשד העדתי, ההתנגדות שלי, האשכנזי הלבנבן (ודי גאה במוצאו הרומני) לא קשורה באף צורה לעמיר פרץ. אם כבר, פרץ הוא בערך הסיבה היחידה בגינה ההתלבטות עוד קיימת. את גט הכריתות ממפלגת העבודה עברתי כבר לפני כמה שנים, כשהבנתי דבר מאוד משמעותי בקשר למפלגה הזו. היא חסרת תקנה, פשוט חסרת תקנה. אולי זה פרס, ואולי זה אופייה השחצני של המפלגה, אני לא יודע מה זה, אבל משהו דפוק מאוד בדרך קבלת ההחלטות במפלגה ובהתנהלות שלה. אם זה היה כדורגל אז היה אפשר להשוות אותם להתנהלות של לוני הרציקוביץ'. אם זה היה עניין עדתי אז מפלגת העבודה באה בתפקיד הפולנייה המתרפסת. הם כל-כך משוכנעים שהם משוּ-משוּ והם כלום ושום דבר. הם כל-כך גאים בעצמם אבל מתרפסים לרגלי הליכוד באופן הבזוי ביותר שניתן להעלות על הדעת. חסרי חוט שדרה, אבל משוכנעים שהם הכי זקופים בעולם. ואולי זה בעצם אהוד ברק. הצבעתי עבורו ב-99' והייתי משוכנע שהוא הרבין הבא. ואיזה רביןם מסריח הוא היה. אני חושב שאז זה התחיל וכיום זה מבשיל. אני לא אומר שאני לא אצביע עבורים, אבל אני בהחלט אחשוב על זה יותר.

לליכוד אני לא יכול להצביע. פשוט מאוד. לא יכול. פיזית, נפשית ועקרונית. על אחת כמה וכמה כשבראשו עומד האיש הנוראי הזה, האיש הזחוח הזה, מאחד העיניים הזה. לא יקום ולא יהיה. שיסתדר בלעדיי.

לקדימה אני גם לא יכול להצביע. מפלגה שהיא כל כולה סידור עבודה היא חסרת משמעות. מה גם שבמצב המנדטים הנוכחי של קדימה, הקול שלי עלול להיות המנדט ה-36 או ה-37 של המפלגה. אני לא יודע מי נמצא שם ברשימה, אבל ממש לא דחוף לי לבזבז את הקול היחידי שיש לי עבור פעיל זה או אחר שהסתדר בגלל שלאריק שרון היה נוח לפרק את הליכוד.

ובמצב הזה, בעצם, מתחילה ההתלבטות. תמיד תפסתי מעצמי שמאלני. השד יודע למה. אולי כי גדלתי בבית של מצביעי עבודה, למדתי באוניברסיטת תל-אביב ואולי בגלל שזה מה שאשכנזים עושים. חושבים שהם שמאלנים. אבל השמאל הישראלי בתצורתו הנוכחית הוא פשוט עגום (בהיעדר מילה אחרת). המוסר הכפול שאפיין אותו לאורך כל השנים לא ממש השתנה, אני השתניתי. האינתיפאדה האחרונה לימדה אותי הרבה דברים. הרבה דברים שלא רציתי להבין ועכשיו אני מתחיל להבין ולקבל. לא יהיה שלום אמיתי. לא בצורה הזו. לא במצב הזה. הם לא רוצים אותנו כאן, הם אף פעם לא ירצו והמקסימום שהם יוכלו זה לקבל אותנו לבינתיים. וכשאני אומר "הם", אני מתכוון ליצירה המופלאה של העם היהודי במאה העשרים: העם הפלסטיני. טוב לא יהיה. בזה אני בטוח.

בניגוד לאנשים רבים, אני לא מאמין גדול באדמה. אם הייתה איזושהי דרך לאסוף את כל מה שנמצא פה ולהקים אותו מחדש, באותה חלוקה ועם אותה צבירת נכסים, במקום אחר בעולם, הייתי עושה את זה. ושלא נטעה, אני אוהב את המדינה הזו. אני אוהב לסוע לאילת דרך המדבר, לעבור בעמק יזרעאל ולראות את היופי המדהים הזה או לסוע לצפון הרחוק יותר. אני אוהב את זה שהכול נמצא כל-כך קרוב לבית. אני באמת ובתמים אוהב את המקום הזה, אבל הוא לא קדוש בעיני. כשם שלא כל המוסלמים חיים במכה אלא באים אלייה אחת לשנה (וגם זה אם הם מוסלמים משקיענים) כך גם אני הייתי מוכן לגור במונטנה או בקנדה או באירופה או בספרד, אבל במדינת היהודים. בעניין הזה אני מאמין יותר מהכל. תגידו עליהם מה שתגידו, היהודים חייבים להיות ביחד. כל נסיון אחר הוכח ככשלון. אנחנו יכולים לשנוא אחד את השני לנצח, אבל בתאכלס אין לנו ברירה אלא להיות ביחד. במדינה יהודית. אני מבין שלכל האנשים שמאמינים בזה, עקרוני מאוד שהמדינה תהיה בארץ-ישראל. סבבה. אני לא מסכים לגמרי אבל הולך עם הרעיון הזה. וכדי שארץ ישראל תתקיים במרחב הזה, היא צריכה להיות יהודית וחזקה. אני לא שולל את ערביי ישראל. ממש לא. לא מתוך אהבת מרדכי אלא מתוך פרגמטיזם. אני מבין את זה. אבל מבחינתי, הרוב הדמוגרפי חייב שיהיה יהודי והמדינה עצמה חייבת להיות יהודית. יש מיליון הגדרות למדינה יהודית ומשמעויותיה וכרגע זה לא עקרוני לי. אני חילוני בד"כ ומוכן להדיין מפה ועד להודעה חדשה על מה הפירוש של אופייה היהודי של המדינה, כל עוד מסכימים שזה מה שצריך להיות. הייתי גם שמח אם הייתה דרך לקיים תכניות של חילופי שטחים ואוכלוסיה עם הרשות הפלסטינית. אדרבא, שתקום מדינה פלסטינית. שהבעיות הכלכליות שלה יהפכו להיות הבעיות של מצרים או ירדן ולא שלנו. הייתי שמח עם כל הנוכחות שלנו בשטחי המריבה הייתה בגושי התיישבות גדולים ולא בהתנחלויות קטנטנות. הייתי שמח אם הייתי יודע שכל ערביי ישראל מכריזים על נאמנותם למדינה היהודית והמדינה הזו מתחילה להשקיע בהם כפי שמגיע לכל אזרח. הכל מתוך הבנה שהמדינה הזו היא הבית של העם היהודי. הייתי שמח לכל זה, ולפיכך, יש סיכוי שאני אצביע לליברמן. ושלא נטעה. אין לי ולו שמץ של סימפטיה לאיש הזה. אני לא מאמין באגרסיביות שלו ובמה שהוא משדר. בוא נודה על האמת, הוא מפחיד. אבל יכול להיות שזה מה שאנחנו צריכים. יכול להיות. אני לא ממש יודע. בכאוס הפוליטי שיש לנו פה, אני עוד בן-אדם אחד שמוצא את עצמו מתלבט בין הבחירה הטבעית, הבחירה המעמדית ההגיונית למי שמפלרטט עם שכר המינימום (ולא תמיד מצידו הנכון) שהיא מפלגת העבודה. לבין חוסר האמון שהוא רוכש לרשות הפלסטינית (ובוא נודה שבכמה וכמה שנות אינתיפאדה הם הוכיחו שהם לא ממש רוצים אותנו כאן) ובמנהיגות החזקה שהוא מבקש לעצמו. כן, כן, אני הוא האיש שמתלבט בין ליברמן למפלגת העבודה. שלושה שבועות לבחירות ואני אשכרה לא יודע מה אני הולך להצביע. זה בחיים עוד לא קרה לי.